פתאום הוא הרגיש את זה שוב. זו הייתה סיטואציה שדי טבעי שזה
יקרה בה, אך עדיין סיטואציה שגרתית למדיי עבורו באותה תקופה.
באמצע הופעה, בהתחלה של פזמון חוזר ראשון לאותו שיר, זה בא
ופרץ מתוכו. הוא פרט על הגיטרה שלו וחש חשמל עובר בין אצבעותיו
למיתרים. הוא פרט וחש את כף ידו כאילו עושה את תנועות הפריטה
על אצבעות הרגליים שלו, ואותן תנועות ואותן תחושת מתחת לברך
ובבטן ובלב עמוק בתוך החזה. הוא ניגן וכולו התנגן והוא הביט
בקהל והרגיש אותם מרגישים אותו, מתרגשים אותו.
הוא הביט בבחור אחד שישב ליד שולחן עם כוס בירה, ומבט נוגה
בעיניו. הוא הביט בו לוגם מהכוס בעיניים עצומות, וראה את
הגרוגרת עולה ויורדת, עת הוא בולע את השלו'; וניגן בשבילו.
בשביל הערב הזה שלו, בשביל היגון שלו, בשביל השמחה שלו, ובשביל
החיבור הזה שנוצר להם עכשיו. הוא המשיך להביט בו ולנגן בשבילו,
עד שנפגשו מבטיהם ועד שהוא חש את אצבעותיו פורטות לו בלב ואת
קצבי פעימות הלבבות מתאחדים זה עם זה ועם המוסיקה.
שיר נגמר ושיר התחיל והוא הבחין בבחורה חייכנית ושמנה עם מחשוף
גדול רוקדת בטירוף. הוא רקד איתה באצבעותיו והיא ניגנה איתו
באגנה וברגליה ובחיוכה הטוטלי. והוא חש אותה - באהבתה לעולם,
ובבדידותה, ובכנותה, ובחיפושיה - ומבטיהם נפגשו וחיוכה חדר
לעיניו ולמיתרי הגיטרה שלו ומשם חזר לאוזניה ולריקודה ולחיוכה.
הם שרו יחד את המילים למשך מספר שניות ואז הוא מלמל בשקט: "אני
אוהב אותך"  והסתכל על הבחור הנוגה ממקודם ומלמל "אני אוהב
אותך אחי, מי שלא תהיה, אני פשוט אוהב אותך", והוא המשיך וסקר
את הקהל, וניגן לכולם, ואהב את כולם, ופשוט הרגיש את זה, בכל
גופו, שוב.

פתאום הוא הרגיש את זה שוב. מתוך השגרה, מתוך השביזות, מתוך
החום, מתוך הכלום - זה ככה בא. השעה הייתה כבר 2 בצהריים, מה
שאומר שכבר ארבע שעות ישב בתומ"ת והמתין בשתיקה מזיעה יחד עם
חבריו לפקודת אש. התומ"ת, תותח מתנייע, כלי עליו נישא תותח,
ספג את כל השמש פנימה אל תוך מוחותיהם המזיעים של התותחנים
הצעירים.
פקודת האש מיאנה להגיע ופתאום הוא קלט שכבר שלוש שעות שלא חשב
על כלום מלבד על החום ועל גופו המכווץ. "די, אני מזיע את כל
הנשמה שלי החוצה, אני חייב להכריח את עצמי לחשוב על משהו", הוא
הניע את השפתיים בלי קול. "אוקיי, מחוץ לתומת יש עולם שלם של
צבעים וריחות ואנשים ומושגים וערכים ו, ו, ו, ו..." הוא אימץ
את הראש בכל מילה שעברה לו בתודעה, "ו... דברים... בית..
אימא.. אהבה... פילוסופיה... פוליטיקה..." נדמה כאילו בין כל
מילה למילה עבר נצח של כלום, והוא לא הצליח לחבר כלום, והאיש
הקטן והדמיוני שבראשו שוב נדם.
הוא ניגב את המשקפיים והסתכל על חבריו לתומ"ת ופתאום נחה עליו
ההכרה שאולי הם חווים עכשיו את אותה החוויה מיואשת שעוברת
עליו. הוא הסתכל עליהם, על עיניהם הריקות, ראשיהם השמוטים,
והרגיש שהוא בעצם מכיר אותם. שמה שחשוב זה לא ידיעת עובדות על
חיים של בנאדם, או על עולם התוכן שלו אפילו; אלא התחושה,
היכולת לחוות את הצורך שלו לחוות, ולהבין את הכלום שלו. ואז,
ברצף אסוציאציות מוזר, חשב שאת כולם בעולם הוא יכול להכיר,
להבין, לאהוב. הוא הוצף אהבה ורצה לחבק כל אחד מהם לחוד ולומר
שהוא אוהב אותו וללכת ברחוב ולחבק ולאהוב את כולם. והוא כל כך
שמח, שלא הפריע לו שזה לא אפשרי ומתאים עכשיו. המעט שיכול היה
לעשות, וזה הספיק לו, היה לשבור את השקט ולומר בטון הכי סתמי
שהצליח לגייס "אתם יודעים חברים? יהיה בסדר. זה ייגמר, וזה גם
ממש חשוב שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים. אין לנו מה להתייאש
פה, ובכלל. טוב שאתם פה איתי". מכולם הוא סחט חיוכים קלים,
שקצת חיפו על השקט שחזר לאחר מכן, אבל בעיקר - כל מילה שיצאה
מפיו ברצף הזה, הוא יותר ויותר הרגיש את זה שוב.

ואני, פתאום הרגשתי את זה שוב. ישבתי עם שניהם, אצלי במרפסת,
ובכיתי להם : על תחושת המשמעות המטשטשת, על הצבא, על הבעיות
בבית, על האהבה שאין. בכיתי עם דמעות, וחשתי אותם, וחשתי אותם
חשים אותי, ושלושתנו אהבנו מאוד. והם היו לגמרי בתוך הכאבים
שלי, ועדיין היו מלאים שמחה ושלווה והסתכלתי להם בעיניים והם
ראו בדמעותיי את השתקפויותיהם שלהם וגם הזילו קצת דמעות וחשבתי
שאלה דמעות של אושר, וגם הבנתי ששלי הפכו דמעות של אושר.
וכל העולם שמחוץ למרפסת היה צריך להיות לא חשוב, אבל ידענו שכל
כולו חשוב כל כך, כל פיפס ממנו. ואני הרגשתי את זה שוב, והם
הרגישו את זה שוב, והרגשנו שזה רק עניין של זמן, וגם הרגשנו
שלא חשוב לנו יותר כמה זמן, עד שכולם בעולם ירגישו את זה שוב.