כשאני הגעתי כבר היו צפירות וצעקות. לא יכולתי לקחת אחורה.
הרחוב התמלא. האנשים עמדו מחוץ למכוניות שלהם וצעקו והיום היה
חם. משני עברי הכביש חנו מכוניות ובאמצע אנחנו בטור. צפירות.
לא זזים. היו כמה אנשים שצעקו מהמרפסות שלהם. עד ששמעתי מה,
המכונית שמאחורי כבר התחילה גם לצפור ומאחוריה לא הפסיקו להגיע
עוד ועוד מכוניות ולהיעצר אחת אחרי השנייה. האוטו שלו מקדימה
לא זז. הוא ישב בתוכו. "אולי האוטו לא מתניע לו" הצעתי לשמן
מהאוטו לפני שלא הפסיק לצעוק לו שיזדיין. "לא, איפה", הוא אמר
וטרק את הדלת של המכונית שלו, "המכונית עובדת. הוא אומר שזה
הוא שמקולקל". כלום לא זז. רחוב חד-סטרי. משני עברי הכביש
חונות מכוניות. גם החום תקוע. צופרים. אני סוגרת את הדלת
ומתקדמת בין המכוניות. "תזדיין!" צורח השמן או מישהו לידו. היו
אולי שבע מכוניות לפני. ואז הוא. במכונית קטנה אדומה. האוטו
מותנע, לא זז. יושב, מחזיק שתי ידיים על ההגה. מסתכל ישר,
קדימה בכביש הריק לפניו. מסביב אנשים, החלון שלו חצי פתוח ויש
מי שחצי דוחף דרכו פנימה את הפרצוף ומקלל. עוד ועוד מכוניות
מצטרפות לטור מאחור. נוטפים. גם השמן הגיע. אנשים ברחוב
צועקים. לא יכול להיות שאף אחד לא עושה שום דבר. הקפתי את מי
שעמד סביבו מהצדדים וצעק ואת המכונית שחנתה משמאלו ונעמדתי מול
השמשה שלו, באמצע הכביש. רציתי לראות אותו. ואני לא בטוחה
מהחום או מה, אבל אני זוכרת שראיתי שהעיניים שלו בורקות כאלה.
הוא לא נראה לחוץ. הוא נראה רגוע, אחרי השבירה. ומזיע. ממש
מזיע. אפילו שהייתי בחצאית הבהירה הדקה שלי גם לי היה חם.
בריכות היו לו מתחת לבתי-השחי. גם אני נטפתי כמו משוגעת. אספלט
וגיהינום. סביבו אנשים. המנוע נוהם. קללות. צמרות העצים בשמשה
שלו. צרחות מסביב והזמן שרץ כשעומדים מלכת, בהפסד, לא מגיעים.
אני מול השמשה שלו. הסתובבתי, התכופפתי קצת והרמתי את החצאית.
גבוה. הרגשתי שצריך. הנחתי את הבד שלה על אחוריי ועם היד
השנייה חשפתי את התחת שלי. סטרתי עליו קצובות. ככה, בפרצוף
שלו, שיזדיין!  אלה מהמרפסות הריעו לי. כולם.