אור אמרה לי שאני גיבורה
טרגדיות היו תמיד המזון המועדף על נפשה המיוסרת
במשך שנים
הייתי בוכה, מוחה
מטריחה את הווייתה הגאה
בכאביי
ולו רק שתיתן לי משהו מעמה
תחווה דעה
תזיל דמעה
תיחשף

בתודעה מוסחת הייתה מפזרת מסקנות
ומרווה את צימאוני העיוור לאהדתה.

אור אהבה את המסכנות שלי
היא ראתה בי קרבן
או צעצוע
דבר-מה להתעסק בו
בכדי להעביר את הזמן המיותר
שנאלצת לגולל בעל-כורחה בעולמנו.
על אף שתמיד הייתה מרוכזת בעצמה
העדיפה להשאיר את הפנים הארסי שלה מחוץ למשחק שלנו
אולי כי כך היו כל הקלפים בחזקתה
אור תמיד הייתה זהירה
ותמיד אמרה לי שאיני זהירה מספיק
תמיד רציתי להיות כמוה
ונשארתי אני.

בתמימותי נואשתי שתכיר בי הכול
חלקתי כל מחווה,
הבהרתי כל טון
כמו כביסה רטובה ומסמורטטת
נתתי לה לטלטל אותי
ואחרי שכבר יבשתי
להמטיר עליי דמעות.
השתיקה שלה כואבת
אבל כל מילה שלה חדה מתער
וגם במרחק שנים
היא מכוונת היטב ומדייקת,
כהרגלה.

אור יודעת שאני שבורה עכשיו
בעיניה אני לא עמידה יותר מבובת חרסינה
היא כבר הבינה, שעל אף עורי הגס -
לב שבור אי אפשר לאחות,
וכמו הפסים הדקים על זרועותיה
יש צלקות שלא ידהו עם השנים.
עכשיו, כשידה שוב על העליונה
היא משליכה את כל הקלפים שלי לפח
אין לה צורך בהם כבר
מישהו אחר ממלא את זמנה
הצבא, חברה,
בדמיוני אור אמרה לי שאני חסרה
המיטה של אחותה הגדולה מתקררת
והיא מתגעגעת, היא אומרת
אלינו, אליה, לפעמים אליי
בדמיוני
גם היא עוד מתעצבת
כשחושבת עליי.

אבל במציאות העצים כבר השתלכו פעמיים
וגם אני קצת שונה
מאז שכיבתה עלינו את האור בדממה
והפנתה את מבטה הנוקב ממני
בפעם האחרונה.