לעיתים אתה מרגיש כמרדכי היהודי
ועגלתך רתומה למאה וחמישים
סוסי אלומיניום מגרמניה
הם מדהירים את כל כולך
בשלל כבישי השכחה
עד שערים כמודיעין נדמות לך
כמו סתימת חורים על המפה
(כרצועות צולבות בתוך תקליט
למילוי של בוטוקס בין להיט ללהיט)
הפקקים בראשון לציון כבר לא גוזרים בך נימים
רובך ספון במושבי האלקנטרה
ואז בפקק הסמוך לכיכר התותח, בהתפצלות לז'בוטינסקי
מתחילה האנדרטה לעשן. זה קורה פתאום, אתה מביט בתותח ה'קרופ'
ממלחמת השחרור, ענן סמיך בוקע משבעים וחמישה מילימטריו שבקנה
ופקק כבד - צפירה של משאית, והתנועה כולה עומדת דום מול התותח
המתעורר
נהג מונית כתומה מבחין בתדהמה שלך, ואומר: "זה בסדר,
הצבא רק משמיש את האנדרטה לחירום", והוא ממשיך לדבר
אך העשן מיתמר ומציף את כל הצומת
ובראשך זה מנקר, אתה מתחיל להיזכר
במצבים חיים מול מצבות מתים
חלונות סגרת, אך נחיריך מתמלאים שמן שרוף
עוד הריח מתגנב פנימה, משתלשל מהסאן-רוף
ובתוך הטירוף, של תותחי עבר רועמים באמצע נוחיות היום
אתה מכניס לרוורס
מעקם להיסטוריה שמאחוריך את הפגוש. |