נועה דלימן / שיר |
וכבר לא
ואתה יושב כמו ילד, מנסה לחבר חתיכות אבודות של פזל
מגלה שהן לא מתאימות
וזה מכאיב
אתה יושב ובוכה
ותופס את עצמך וקם, כמו שקמת אחרי שנפלת אז
וכבר אין סימנים בברכיים
הזמן עובר אבל הזיכרונות רודפים
כמו במשחק תופסת
לרוץ, לרוץ - אחורה וקדימה ולאן שאפשר
אם רק יכולת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|