(אני יודע שארוך, להתאזר בסבלנות)

עם ערב בשובי, בבדל אורה של שמש
אני מוצא כי הכתלים אינם צבועים כאמש.
יצאתי בוקר בכחול, ושבתי אל כתום,
השכמתי שחר אל ירוק, ובאתי אל אדום.
יום-יום...
כמו ביקשו להתישני, קורות ואריחים
ומשחקם כמדומני, ממריד עלי את הפתחים.
הצהרים כמו זבובים
מתרוצצים בין אד לאד
ומתחלקים, ומתמזגים, שמא אחז בהם השד
והדלתות מתוך זדון מעתיקות את מקומן
או אז קמים האריחים, ובראותם כי אין דיין
במתוזמן
קובעים: מטבח וגם סלון, ישוחלפו ולאלתר!
והסלון - בשירותים. וביניהם טרקלין נוצר.
וכאשר באים אורחים ומסובים אל הטרקלין
אינם חשים במבוכה
איש מלבדי אינו מבחין
במלחמה האינסופית לקבוע משהו מוכר
בעולמי אשר ניתק מן המציאות
זה לא מכבר
מוזר...
הרי המתארחים גם הם:
שונים בראשית, ואחרית
אך הם פוסעים בין חדרים כמו נולדו בליבירינט.

כך אגלם במיומנות דמות מארח מנומס
ולכל בא אני רומז
"תרגיש בבית"... במהוסס...
ובתוכי אני כמה שילמדו אותי כיצד
או אז אהיה גם מסוגל
למצוא לי בית יום אחד,
לבד.