לאחרונה שמתי את ידיי על הספר החדש של אילן הייטנר - קציצות.
המוכר היה מאוד אדיב, הציע לי לעבוד בצומת ספרים וניהל איתי
דיון מעמיק על העובדה שכל הספרים של אילן (חוסר הגינונים פה
משווע) עוסקים באוכל כלשהו.
תזכורת קצרה: חוכמת הבייגלה, מלך החומוס ומלכת האמבטיה,
קציצות.

מתברר שיש לי פטיש לאנשים שיודעים לכתוב כמו שצריך.
איך הגעתי למסקנה זו? בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי
מתעניינת יותר ויותר ביאיר לפיד וכמובן בדברים הסובבים אותו
כמו אולפן שישי, הכתבות החוזרות בעיתון בכל יום שישי...
פתחתי את הבוקר עם כוס קפה טובה מלאה בחלב כמו שצריך, סלט
בריאות וכתבתו השבועית -
'סופו הרע של האיש הטוב'.  לפי העולה מהכתבה אחוזי הרייטינג
בעת הצפייה בזמן הפינה 'אדם טוב אחד' בסוף המהדורה של אולפן
שישי, הולכים ודועכים, מעבר לזה, בזמן הכתבה אנשים מוצאים את
עצמם מזפזפים בין הערוצים בחוסר עניין ממשי לדעת ולראות שיש
אנשים שעושים דברים גם אחרת, שכסף ותאבת בצע הם לא המניעים
העיקריים בחיים שלהם. מהסיבה הפשוטה הזאת נאלצו להוריד את
הפינה שמראה לנו שיש עיתונאות שונה, אחרת לא רק רעה, נוזפת
ומנוכרת.

כשסיימתי לקרוא את הכתבה הרגשתי את האכזבה של אדון לפיד, הוא
העביר לי את זה בכל מילה וזה גורם לי לתהות בפעם המי-יודע-כמה
איזה סוג של חברה אנחנו? איפה האכפתיות? הרצון הטוב? העזרה?
האהבה לרעך כמוך? כולנו שומרי אחינו אנוכינו, זאת אחריות שאם
נרשה לעצמנו להתנער ממנה נהפוף לחברה מנוכרת, לחברה שאנחנו לא
רוצים להיות.

עשו לעצמכם טובה, בואו ניקח את עצמנו בידיים. לא הגיע הזמן?

3.10.08