"תזדרזי, אנחנו נאחר את ההפלגה" אמר אנטוניו תוך כדי שהוא נלחם
לסגור את המזוודה, "ההפלגה הבאה תצא רק בעוד חודשיים!",
ג'ני, שלא מיהרה להיות לחוצה, המשיכה בשלה, אולי כי היא הרגישה
את הסוף, ובמקום מסויים קיוותה שהם באמת יפספסו את ההפלגה
הארורה הזאת.
ההפלגה לאיטליה, שכבר במשך חודש הם נארכים אליה, אנטוניו, נוסע
לעזור למשפחתו שהתפרקה בשנתיים ששהה בארץ;

אביו לקה במחלה קשה ונמצא במחלקת חולים סופניים בבית חולים
במנטובה, אחיו ואחיותיו התפצלו כל אחד לכיוונו,לאחר שאחיו,נינו
נהרג במסתוריות, ונמצא סרוע על שפת אגם גארדה,ללא כל רוח חיים,
כאילו לעולם לא היה קיים, כמו בובה זרוקה וקרועה לגזרים.
אימו, קיבלה את המוות של נינו הכי קשה, מאז חצי שנה היא לא
הוציאה מילה מהפה, רק לפעמים בלילה פרצה ביללות בכי שנספגו
בתקרה המקולפת והמעובשת של חדרה הקר והבודד, ולא די בכך שהיא
לבדה בבית, ללא נפש מעודדת ללא איש, ללא כלכלה, אלא גם ללא
אוכל או תרופות.
פעם בשלושה ימים או לפעמים ארבעה, היתה מגיעה נורה אחותו
הבוגרת, עם קצת אוכל ומעט תרופות, אמו נעשתה חולה ודכאונית,
מחוסרת אונים וכלים להתמודד עם המציאות הקשה באיטליה.

"אנחנו נאחר" הוא אומר לה, כשהוא אומר אנחנו, הוא בעצמם מתכוון
לעצמו, ג'ני לא נוסעת איתו, היא לא יכולה להרשות לעצמה לעזוב
את העסק המשפחתי, הם צריכים אותה שם.
משפתחה של ג'ני בעלים של חנות כלי חרסינה, כדים, אגרטלים
למינהם, ומיני סוגים של עיצובים ארמניים עתיקים,
העסקים בירידה, בגלל המלחמה, רק לפני חודש, פשטו משפחתה רגל
וסגרו את המסעדה המפורסמת שהסעירה המונים, והכניסה סכומים
נכבדים למשפחתה, הכל נהרס בגלל המלחמה.

" זהו הכל מוכן, אני עדיין לא מאמין שאני עוזב את כל זה, כל כך
קשה, באיזה שעה קבעת עם המונית?" שאל אנטויו, " ב12 בדיוק, בוא
נרד, היא אמורה להיות למטה."
הדרך לנמל היתה קשה מנשוא, מבטיהם המושפלים ארצה של אנטוניו
וג'ני כבר אמרו הכל.
הוא החליק את ידו בעדינות על כף ידה של ג'ני, שמיד הפנתה מבטה
אליו בפנים עצובות ובהבעה מתאפקת שלא להתפרץ בבכי, והוא, מסתכל
עליה ומחייך לנוכח מתיקות פניה העצובות, חיוך של רוך, רוגע,
כאילו באותו הרגע עצר העולם, כאילו באותה שניה, לא היה נינו
מת, לא היתה אמא חולה, ואבא גוסס, ולא היו אחים שמתעסקים בעצמם
ובבריחה ממשפחתו, כאילו לא היתה מלחמה, כאילו העולם שלהם.
הוא קרב את פניו אל שלה, ונשק לה בעדינות על שפתיה, תוך שחש
מגע מלוח של דמעתה שזלגה מעינייה אל שפתיהם המחוברות.

"זהו, הגענו." אמר הנהג ויצא מהמונית לפתוח את הארגז האחורי
להוציא את המזוודות.
הם פסעו לעבר הרציף, ממנו הספינה מפליגה.
הדרך אל הרציף היתה מלווה בניחוחות נפט, הומה אנשים, חלקם
נוסעים היום אל מעבר לים, וחלקם, נשארים פה, במלחמה.
דוכנים שמוכרים בייגלה, ותפוח על מקל מצופה סוכר, היו מפוזרים
לאורך הנמל, מרחוק ראו את הספינה עליה אנטוניו יעלה בעוד דקות
ספורות, הנוסעים החלו כבר לעלות עליה בשורה מסודרת.
הם, ייפרדו לשלום, לשניהם התקווה, כי הוא עוד יחזור, והכל
יחזור לקדמותו, והם יתחתנו ויגדלו ילדים, והכל יהיה מושלם, אבל
מהצד ההגיוני שבלב, ידעו הם שניהם שזה הסוף.

" יש לכם כרטיס חברים?" שאל המפקח שעמד על קצה השביל שמוביל
הישר אל הסיפון? " "רק אחד נוסע" ענתה ג'ני, והסתכלה במבט לא
ברור אל אנטוניו, שעמד צעד אחד קדימה לפניה, חצי גב מופנה
אליה, מנסה להסתיר את הדמעות, תוך שהוא שומע את נשימותיה של
ג'ני שהתחילה אז לבכות, זה שבר אותו, הוא מייד הסתובב וחיבק
אותה, חיבוק חזק, ג'ני החזירה חיבוק ובכתה אל תוך כתפו, שניהם
נדבקו אחד לשני ובמשך 5 דקות לא הרפו, הוא טחב לידה מטפחת,
והתנתק. הניתוק אחד מהשני היה אחיד ומהיר, אנטוניו לקח צעד
אחורה שפניו מופנות אליה, " היי שלום אהובתי" , אך ג'ני לא
ענתה, היה זה מחנק שתפס את גרונה, היא פשוט עמדה שם, עם המטפחת
ביד, ללא מילים, רק עיניים נוצצות,
אנטוניו שלה, נוסע היום, ולא יחזור.

מזה שנה שעברה, מאז שאנטוניו נסע, המציאות בחייה של ג'ני לא
השתפרה מאז, להיפך, לא עבר יום שהיא לא חשבה עליו, לא היה לילה
שהיא לא חלמה על אותו הרגע, עם המטפחת, שהיא עמדה שם שותקת,
היא שתקה אך בעצם רצתה להגיד כל כך הרבה, היא רצתה להגיד לו
"אל תעזוב אותי פה, אני צריכה אותך, אני אוהבת אותך, אני לא
רוצה לחיות בלעדיך."
והוא, לא שלח אף לא מכתב אחד מאז שנסע, וג'ני כל הזמן חושבת
עליו, אולי קרה לו משהו, חשבה.
" הגיע לך דואר, ג'ני, זה מחוץ לארץ " אמר אביה של ג'ני.
פניה התעוררו ועיניה נצצו, היא לקחה את המכתב מידו של אביה
בפזיזות, כאילו אם לא תחטוף אותו מידו, המכתב יברח לה, בדיוק
כמו אנטוניו.

" ג'ני אהובתי,
ראשית עליי להתנצל שלא כתבתי לך קודם.
אני כותב את מכתבי הראשון ממנטובה באיטליה, החיים פה קשים
משחשבתי
כשהגעתי, אימי היתה מסוגרת בחדרה, רזה וחולה, חסרת מזון
ותרופות,
היא אפילו לא שמחה לראותי, היא לא הגיבה כלל, כאילו שאינה
מתקשרת עם הסביבה.
אחותי נורה, חיה עם שני ילדייה בעוני, בעלה נכנס לכלא המחוזי,
על עברת בגידה במולדת.
אבי נפטר שבוע לאחר שהגעתי מהמחלה, האמת, שאפילו לא בכיתי.
אחותי השניה פביאנה, אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר מות
אבי.
הקבר של אחי נינו היה מכוסה אבק כשהגעתי, כל יום אני מבקר
אותו.
אני התחלתי לעבוד בנמל, ביום אני מנקה סיפונים ודגים, ובשעות
הערב דואג לאמי
הרופא אמר, שלא נשאר לה עוד הרבה זמן לחיות, מדובר בשבועות
ספורות.
אני מתגעגע אלייך, ואוהב נורא
שלך, טוני."

ג'ני בכתה המון תוך קריאת המכתב בפעם השלישית, כשלפתע, נשמעה
דפיקה בדלת.
הנשימה שלה נעצרה, היא נעמדה דום, היא הרגישה שזה הוא, אט אט
פוסעת לכיוון הדלת של חדרה, ומשם לכיוון הסלון, צעד צעד בתקווה
שעוד כמה שניות היא הולכת לחבק אותו שוב, והפעם לא לעזוב.
הלב שלה דופק במהירות, מנגבת את עינייה באותה מטפחת שנתן לה
אז, מתקרבת אל הדלת, מסובבת ברעד את המפתח, פותחת את הידית
ו...


המשך יבוא.. :P

הפרידה - סיפור אהבה מרתק בין תייר יהודי-איטלקי לנערה
ישראליה בתקופת מלחמת ששת הימים