א
הייתי עדיין תינוקת, כאשר אבי נהרג במלחמת יום הכיפורים.
כשניתנה הפקודה: "להסתער!"
הוא רץ לפני כולם, ראשון ונהרג מרסיסי הרימון
שנזרק מתוך הבונקר.
אחרי  מותו נתנו לאמא עיטור מופת בתוך נרתיק קטן ומרופד
בשחור.

הייתי עדיין ילדה ולא היה לי כל קשר עם אבא
והאבא שאני מכירה הוא אדם מהתמונה במסגרת שחורה
התלויה בסלון, אבל עכשיו כשאני גדולה
ויודעת לכתוב חיבורים על כל מיני נושאים,
עשיתי תחקיר, על מנת את אבא להכיר.

תחקיר יסודי וממוצה עם אמא וסבתא ועם דוד יונתן
ועם מפקד הגדוד, שאף הוא צנחן,
לפני שנפל והיה לתמונה במסגרת שחורה
ולדמות המופיעה באלבום  המסודר.
קראתי לו בשמו כפי שאמא קראה לו, אך עכשיו אני יכולה לקרא לו
'אבא'
אבא שלי, קרוב לי, "אבא יקר"!
אבא שהסתער על האויב ראשון ורימון יד את ריצתו עצר -
ומעגל הדמים עדיין לא נסגר!
מאחורי  כל שם - משפחה - ובמרכזה אדם
ועדיין לא נסגר מעגל הדם!

כי הוא הוציא קלף לא נכון ועליו כתוב: להיהרג בלבנון.
בלבנון נהרגים חיילים צעירים
וכאשר  האלונקאים ממהרים למסוק, שיעביר את הפגוע לבית חולים,
כי טלטולו מגביר את זרם הדמים.

                     ב

הוא היה אבא שדאג לבני משפחתו ולכל קרוביו,
כך אמא זעקה בין בכי לבכי, כאשר הודיעו לה אנשים זרים.
יום יום, כמו שעון קם ויצא לעיסוקיו, עד שנקרא לצאת לקרב.
תוך הכרת חובה עם אחרים צעד לקראת הקרב הבלתי נמנע.
ואז התפוצץ מטען צד ואבל כבד על אחד הבתים ירד.

ופתאום הבית התמלא המון אנשים
נרעשים, נרגשים, מנפחים, מפארים:
"עליך בני תמיד לזכור, שאבא שלך היה גיבור,
איש לא מורא, יראה וחת"
אך כל זה שקר, צביעות, כנאמר: אחרי מות קדושים!
פחדן, גנב, רוצח אכזר מיד אחרי שמת-החשבון נסגר!

אבל אני בעצמי שמעתי מה שאבא אמר כשנפרד מאמי:
"מירי (כך קרא לה) ייקח  אותם  השד!
איך  אוכל להוליך את אנשי כשאני בעצמי מפחד!
מה לי  משבחים, ניירות, אותות העלאה בדרגה אחרי ש...
את שומעת  מירי? אני רוצה לחיות!"

כן, הוא אהב את החיים והוא נהנה לחיות,
ומעל הכל אהב את הגיטרה, אתה היה שעות ארוכות מגלה,
"העולם הוא יפה, החיים יפים - אני נהנה!"

ולפתע חסרו הצלילים בחלל והגיטרה הונחה עם כל הכלים אי שם
על ה"בוידם" או  שמא מתחת למיטה רחוק, רחוק מעיני כולם,
כדי שמראה לא תעצבן את אמא.

עתה כשאבא הפך לתמונה שעל הקיר,רוצה אני אותו   להזכיר
ולשחזר היטב כלפרט ופרט, לא כבן לאב, אלא איך אבי  היה כאדם.

עדיין שנה אחת לא עברה ועד כמה שזה כואב.
העולם כטבעו ממשיך לחיות, כאילו כלום לא קרה.
המשפחה נהרסה וכל הבית שונה ועל הקיר תלויה תמונה
והכיסא, שעליו ישב ריק וקר, אך מעגל הדמים טרם נסגר.

וכרגיל בכינוסים כולם נפגשים וכדי להתגבר על המבוכה והדממה
שואלים סתם ככה: "נו איך? מה נשמע?"
ומה יש לענות ומה לומר, כשמעגל הדמים עדיין לא נסגר,
כי בינתיים קשיש בתל אביב נדקר
ואישה ביש"ע באוטובוס נשרפה עם שני תינוקות,
שעדיין לא התחילו אפילו לחיות, ובגבול הצפון או שמא בלבנון
נהרגו שני חיילים בהתפוצץ מטען צד או שמא רימון...

ויום יום מופיע שם חדש במסגרת שחורה  ושמנה שמדפיס העיתון
על איש שנדקר או נהרג בלבנון  וההמון המוסת מול שוטרים מרעים:
"מות לערבים! מות לערבים!"
אל עד שלא נהרג אבא או אח העולם כרגיל נוהג ונמשך,
יום יום כרגיל בעיסוקיו טרוד ובבוא הערב לטלוויזיה צמוד,
וביו ספורט לספורט ובין שיר ושיר שומעים איך הפרשן הצבאי
מסביר
בטון בוטח ובקול  שקט ורך, למה הרוצח את הקורבן רצח
ומה עלינו השומעים לעשות (לשאת אתנו נשק) כדי לחיות
והוא מסיים בקול ענייני וקר, כי פשוט מעגל הדמים לא נסגר!

                           ג

מה חשב החייל, בטרם נפל והיה לז"ל?
שאלתי אחד שמצבו הוגדר: "קשה עד חמור".
מה חשב בטרם קיבל כדור?
הוא לא ידע לדבר, אך עיניו צחקו: "איזה כדור על ראשך?
כדור כזה, לו פגע בך ברגל, אז רגל הייתה עפה ישר לעזה,
זה לא היה כדור, זה היה פגז שעבר את חומת המאחז.
בדיוק סיפרתי לחברים בדיחה על יורם אחד, שלא ידע,
איך נהפך לזכרו לברכה, נשמע לפתע בום-טרח
מחריש אוזניים הפגז בלי קושי דרך  החומה חדר
כבד, מעיים, בנשימה אחת עקר ועשה בתוך הבטן בלגן שלם
וכולם שעל ידי התלכלכו בדמי.
מיד פרצה מסביב מהומה וכולם צעקו: "הביאו אלונקה!"
הם לא רצו להביא, איש לא היה פרייר או טיפש,
זה שייך לחובש.
הם גם לא ניסו בתחבושת אישית לסתום את הדם,
שבלי הרף זרם,
פעולה לא נכונה עלולה רק להזיק כך תמיד הרופא אותם הזהיר.
ואני לא התעלפתי, הדבר חשוב ביותר ברגע כזה לעשות,
אך לא אני עוד הספקתי לחשוב:
ככה בדיוק נראה הסוף, סוף לפטרולים ופחד מפני מטען צד,
סוף לשמירה בתוך כלוב.
עכשיו  כבר הכל לא חשוב.
פשוט לא היה לי מזל והוצאתי קלף לא נכון
וחשתי שכולם היו מקנאים, הנה זה גמר עם לבנון!

ואנחנו צריכים עוד ימים לספור,
עד שראש הממשלה את המלחמה יגמור,
חודש, חודשיים ואולי שלושה ובינתיים תטרידנו  שאלה קשה,
מי מאתנו יהיה עכשיו בתור, בדיוק בימים, המלחמה נגמרת,
ומה אם נצא ונצטרך  מיד לחזור ולכבוש את המוצבים,
שהיו לנו למסתור, בטרם  החליטו ארבע אמהות,
שעלינו דברים אחרים לעשות, לעבוד וללמוד
ושיגנו על עצמם תושבי העיירות
כמו פעם באמריקה, במערב הפרוע,
אך בינתיים את עינינו נפנה למרחב שממנו יצוצו תוקפי המוצב
ואת מצב הפגוע ישאירו לרופאים, שיעשו בגופה מה שיודעים...

סוף סוף הגיע המסוק ואתו שני חובשים ורופא שקט, מחייך, נחמד,
שיעשה בי הכל מה שלמד, והעיקר ישאיר לבית חולים,
ששם רופאים לכל פיגוע רגילים...

אשתי תמימה שאלה את הרופא, האם בתום הניתוח
אוכל עוד לתפקד.
המנתח  חייך חיוך עצוב וענה: "תמיד יש תקווה".

אך לכם אגיד, מה שאשתי לא יודעת,
שכאשר שלוש פעמים חתכו את גופי
וכל מנתח הוציא מעי, הרדימו וחתכו ושוב חלק הוציאו.
אחר כך, כמו סוסים, הניעו ראשם ואיש לרעהו אותת: להד"ם!
ואז סימנו על גופי עיגול אדום, איזה איבר שנותר שלם
ואפשר יהיה אותו לתרום, ואז הבינותי, שהקרב אבוד
ואם גם לא חרוז זה - אני אמות.

...ואז צצה בי מחשבה חשובה,אם בתום הניתוח האחרון
לא ימצא לי כבד ותתקצרנה המעיים
ובשעת ההרדמה אעלה לשמים
מיד אחרי שיסדרו לי שם שיכון, אקים לי מועדון
"ספיישל" לחברים שנפלו בלבנון.
ובינתיים... סליחה... אני רוצה לישון...
להתראות חברים, ביקרו במועדון!