פרחי יופייך
מורדים בי והולמים בי,
פותחים את הפצעים שנסגרו.
ורק קולך
נשאר חקוק בלב,
מזכיר את המילים שנאמרו.

צעד חסר, תשוקה שבורה, ואין יותר סיבות לחייך.

בריחה מלא נודע
וחזרה אל המוכר,
עוד דלת שנסגרת לעולם.
רציתי בך, חשקתי,
את ולא דבר,
אך למה דווקא את מבין כולם?

חיוך גנוז, כנף שבורה, ואין יותר לאן להתקדם.

סגרת את שערי חומותייך בפניי,
ואני נותרתי בודד, בחוץ, בערפל.
יותר מדי דברים שלא הספקתי,
ואולי גם לא אספיק,
לאהוב, אותך.

רעידת אדמה, השמים נשרפים, ואין יותר...