מי זאת שדואגת, היא כבר לא ילדה,
כותבת את שעל ליבה,
יושבת שם אך לא בוכה,
תרגיש מה היא עושה לך.

ואם כשהיא אוהבת, היא לא מביטה,
כל היום חולם דמותה,
לשים ידי בכף ידה,
ליטוף, חיבוק או נשיקה.

עכשיו אתה בטוח שאיתה תהיה מאושר,
חלום מתוק שלא רוצה להיות פה כשנגמר,
עיניה נעוצות בי וגופי רועד וקר,
אך כשהיא באה, מתקרבת, הלב רוקד ושר.

ואם כשהיא אוהבת, היא לא מקשיבה,
כל היום רוצה אותה,
לשים ידי בכף ידה,
ליטוף, חיבוק או נשיקה.

כל החיים אני מחכה לה אבל בכל זאת מפחד,
מטפס הכי גבוה ורק בסוף מועד,
והגוף בוער מחום,
אין לי לילה, אין לי יום,
כשהלב מרגיש יתום,
מתנפץ לו החלום...

מי זאת שדואגת, היא כבר לא ילדה,
כותבת את שעל ליבה,
יושבת שם אך לא בוכה,
תרגיש מה היא עושה לך.

ואם כשהיא שורפת את הנשמה,
עדיין רק חולם דמותה,
לשים ידי בכף ידה,
ליטוף, חיבוק או נשיקה?