"נו כבר, נו, תלחץ על הגז, אנחנו מאחרים", אמרתי בעצבים.
"מה תלחץ על הגז", צעק, "לאן את רוצה שאני אסע? שאני אעלה על
הרכב לפנינו?"
היינו תקועים בפקק עצבני ובדרך לאירוע התרמה באחד ההאנגרים
בנמל תל אביב.
"אבל באיזה?" הוא היה עצבני יותר ממני. "תמיד את סוחבת אותי
לשטויות שלך, ואני כמו איזה דביל, תמיד גם מגיע".
"מה שחסר עכשיו זה רק שתתחיל לסטור לעצמך בפנים ונכנסנו לאיזה
סרט טורקי קטן", צעקתי חזרה.
"זה למטרה טובה".
"מטרה טובה בתחת שלי", מלמל. "אולי די? אני לא מגיעה איתך לכל
אירועי החברה המשעממים שלך?"
"מה משעמם?"
"אתה צודק, זה באמת כל כך מעניין לשמוע חבורת חננות מדברת על
הנסד"ק והמניות שעולות ויורדות והשוק היפני, והתחזקות השוק
הסיני והכלכלה העולמית וההתחממות הגלובלית. חבורת משעממים
שכמותכם".
הוא התכנס בתוך עצמו והשתתק. אולי הגזמתי קצת, אני יודעת, אבל
החברים בעבודה שלו דוחים ברמות קשות.
"הנה מקום חניה", הצבעתי בפראות, "תכנס תכנס".
"איך אני אכנס? מה נראה לך שאנחנו יושבים בחיפושית?".
"טוב, אתה זה שהתעקש על ג'יפ בגודל של בית", ואז המשיכה
המריבה.
כשכבר נכנסנו לחניה הוא הודיע לי חגיגית שאם תהיה שריטה קטנה
על האוטו אני משלמת לו על התיקון.
יאללה יאללה.
ואז התחיל מסע הכומתה. "באיזה האנגר זה בדיוק?"  ניסיתי להדביק
אותו, מה שהיה קצת קשה מאחר והעקבים שלי היו דקיקים בצורה
מסוכנת. "11", התנשפתי, ממשיכה בריצה.
"טוב, איפה זה 11?" וככה המשכנו להתפרפר בין כל ההאנגרים.
"ראבאק, על שילוט הם שמעו?"
"אולי תשאל מישהו?" הצעתי.
"לא שואל אף אחד, אנחנו נמצא".
איזה נמצא ואיזה נעליים. אחרי חמש דקות נוספות התיישבתי על
עמוד קטן.
"מה זה שביתה איטלקית? את מאחרת לאירוע ההתרמה שלך"
"סליחה?" זינקתי על זוג שעבר לידי. אחרי שהוסבר לנו בדיוק איך
מגיעים להאנגר, עשינו אחורה פנה.
"וכל זה בגלל שאתה לא רוצה לשאול אף אחד כי המצפן הגברי הטבעי
יפגע", המשכתי.
"סתמי כבר".
"מה סתמי, אמרת שאתה חושב שאתה יודע איפה זה ובינתיים הגענו
כמעט הביתה ברגל", המשכתי לדרוך על כל יבלת אפשרית. אבל גם לי
היו כבר יבלות מהנעליים. אמיתיות. דידיתי צולעת אחריו.
הוא נעצר פתאום וחיכה לי. "בואי נפסיק עם זה. אולי לא נריב
יותר. בואי נלך במקום זה ל"בויה", נשב, נרגע, אני אשתה בירה,
את תשתי מים".
"למה מים?"
"מים יצננו את העצבים שלך ואחר כך תשתי".
"לא יכולה", עקפתי אותו. "מחכים לי".
"מי מחכה לך?"
"אנשים".
"את לא מכירה שם אף אחד"
"אז מה", המשכתי לרוץ.
אחרי עשר דקות הייתי כבר עם דמעות בעיניים. "טוב, די , אני לא
מוצאת את החרא הזה. אני מוותרת".
היה לי קר. הוא חיבק אותי והוביל אותי לבר קרוב.
אחרי שתי בירות שלו וכוס מים ויין בשבילי העניינים חזרו
לשגרה.
"אבל אני לא צוחק, אם יש שריטה באוטו את משלמת".
"בטח שמשלמת", הסכמתי איתו. "הערב היה כל כך מוצלח והאירוע
בפרט, שהכול שווה כל שקל".
"על מה מתרימים הפעם?"
"האמת?" לא זוכרת. "פשוט רציתי לראות את ההופעה של ריטה".
"מה ריטה", הוא זינק. "ריטה מופיעה? למה לא אמרת לי?"
"רציתי לעשות לך הפתעה".
כשחזרנו לאוטו וכבר ישבנו בפנים ראינו את ריטה יוצאת מההאנגר.
"אני לא מאמין", הוא תפס את ראשו בידיו, "חנינו בדיוק ממול.
הכול בגללך", האשים אותי.
"אתה רוצה שאני אגש אליה ואבקש חתימה עם הקדשה בשבילך?"
"אני יכול לבד", הוא יצא מהאוטו. לא האמנתי שגבר בן 32 הולך
לבקש ממנה חתימה.
היא חתמה לו והוא זרח כמו ילד בן 6. צפונבון אעלק. חולה עליו.