כשרק אדם היה בגן עדן וחווה עדיין לא נוצרה מצלעו, החליט ערב
אחד לנסות להכין לעצמו משהו לאכול. קצת נמאס לו מכל הפירות
והירקות אשר היו פזורים במלוא תפארתם על פני כל הגן.
הקומבינציה לא יצאה מוצלחת וכשירק בשאט נפש את הביס שלקח, מלמל
לעצמו שהוא חייב עזרה בהכנת אוכל, אחרת יתבאס קשות מההיצע
שישנו.
שמע אלוהים את קריאתו, ריחם עליו ויצר מייד את חווה. כאב לאדם
שלקחו לו צלע, אך התנחם בכך שבטח נוצרה האישה למטרה טובה.
המשפט הראשון שאמר לה - עוד לפני ה "שלום, נעים מאוד, קוראים
לי אדם, אני כל כך  שמח שאני לא לבד עכשיו ויש עזר כנגדי",
היה: "אני רעב, תכיני לי אוכל".
וכך, בלית ברירה, תפסה האישה את מקום הבישולים בבית. לאחר
שגורשו מהגן, נאלצו להתפשר על טעמם הקולינרי והחלו לאכול חיות.
בהתחלה אכלו רק בשר חי. אך האישה רצתה לפנק את האיש שלה ומדי
פעם יצאה ליער וחפשה עשבים ותבלינים להוסיף לטעם הבשר, שלא היה
משהו. לעיתים היו  גם טעויות בזיהוי, ופירות אשר גדלו על שיחים
או פטריות אשר נראו כתאווה לחיך, היו רעילים. הבדיקה הייתה
שאם תוך שעה הגבר לא מת או סובל מקלקול קיבה קשה, אפשר לתת גם
לילדים ולהתחיל להוסיף את זה לתפריט היומי אשר גדל בהדרגה.

חלפו מיליוני שנים והתפקידים  ההיררכיים נשארו באותו הסטאטוס
מאז הזוג הראשון עליו ידוע לנו.
את מקום הרעייה - למי שהיו אמצעים - החליפה המשרתת, אך העיקרון
היה זהה. נשים במטבח, גברים בשאר המקומות.

בסוף המאה ה - 20 נכנס חזק טרנד שבו גברים מתפקדים על תקן
שפים. כל מי שיודע להכין חביתה, לחתוך כוסברה ולקשקש אותם
יחדיו הופך במהרה לבעל התואר הנכסף - שף!
וזה כיף גדול ללכת למסעדות בהם שמו של השף מושך את הקליינטורה.
ואם המסעדה פלצנית ונחשבת יוקרתית, אז מה טוב. רגלי הנשים
נדחקו לפינה. העולם אהב את הגברים החדשים, הרגישים, המתעסקים
עם אוכל - לשים,  עושים קוביבות, מכניסים קורט של מיני תבלינים
- וטועמים בעדינות את אשר יצא.
השמחה הכי גדולה היא להתיישב, כולך מרוגשת מכך  שבן זוגך הזמין
אותך למסעדה הכי אינית שכולם מכירים את שמה. את מזמינה משהו
שקשור לרגליים, כנפיים ושם של ציפור שמעולם לא שמעת עליה, אבל
את בטוחה שזה טעים. אחרי ייבוש של שלושת רבעי שעה, כי ברור
שמכינים את זה על המקום, את מקבלת  צלחת ע נ ק י ת, באמצע יש
משהו שנראה כמו גוזל ועליו כמה עלים ועגבניית שרי. את מסתכלת
מאוכזבת על המנה הקטנה ומרימה עיניים מהצלחת רק לראות את בן
זוגך לועס בהנאה צלעות וחושבת בליבך שהלוואי והייתה לך איזה
פטרייה קטנה להראות לו מה זה  ולא נעים להעליב את השף ולהחזיר
את המנה כי הוא ייפגע. את זה את כבר יודעת כי עשית את זה פעם
וזה לא היה נעים!
אבל עולם כמנהגו נוהג וגם השף, שחוזר הביתה אחרי עוד יום עבודה
מפרך אומר לזוגתו: "באמא שלך, תכיני משהו לאכול... ואם אפשר אז
צלעות". התפקידים נשארו אותם תפקידים מאז שחר ימי הבריאה.