ניצבים, דוממים - סביבך.
ובתוכי מאבק:
מולי פרחים ומצבה
דעיכה, עצירה ללא שינוי, חוסר תנועה.
אבל כל זה, לא מזכיר אותך
הרי כל חייך זללת את הרגע  
תפחת כמו עוגה
תמיד סקרן, תמיד בתנועה
קבר, אבן
זה לא אתה.

אני עומד כפוף, מסביב שתיקה
ובלבי מתחולל קרב להעלות תמונה שלך.
השמש מכה בראש - חורכת
חום יולי-אוגוסט ביום מותך
אני מרים עיניים,  מביט אל על -
אולי צריך לזרוק לשמש איזו קללה!?

איזה קטע, בכלל לא שמתי לב
שכל העצים עטופים תפרחת צהובה
והיא זוהרת עכשיו, תחת משקל השמש,
מחבקת את העץ צמוד צמוד, חיבוק של דוב, ואהבה.
פתאום אני רואה אותך
על האופניים:
עטוף בחולצה הצמודה
- עוג מלך הבשן, החליט יום אחד להתחפש לנצנץ.
נו מה, רצית כמו ב"טור דה פראנס"
איש גדול
אופניים דקים
חיוך רחב.

הקדיש מעיר אותי: מחזיר את עיני לקרקע
את מחשבותיי שהפליגו - לאדמה.
אבל הרוח, כמו עושה לי טובה,
מפזרת עלינו מרבד צהוב.
הפרחים נפרשים עלינו עכשיו כמו שמיכה
פרח, פרח -
מתנצנצים להם איילים קטנים
בדרך לרצפה. וסוף כל סוף עוטף ומחבק אותי  
זיכרון שלך.
פרח, פרח :
זיכרון, תמונה
פרח, פרח :
רוח, גוף ודם
אתה.