אני מוצא את עצמי בוהה בקיר וחושב לעצמי: "איך הגעתי לכאן?!"
"למה אני פה?!" ו"האם אני אצא מפה?!".
לפעמים אני מתחיל לאבד את דעתי, או בסלנג המקומי: "להתחרפן".
אני מסתכל על דברים בצורה אחרת, אני לא רואה את האור בקצה
המנהרה, אך בכל זאת מנסה לשכנע את עצמי שמחר, אני כבר לא אהיה
כאן.
חשבתי כבר מספר פעמים לברוח, אך משום מה ברגע האחרון, זה לא
הסתדר, או לומר את האמת, "השתפנתי".
אני לא יכול יותר, באמת שלא!
מה שהכי הורג אותי זה שאני ביקשתי להגיע לכאן, וכ"כ רציתי.
עכשיו זה התברר כטעות קריטית, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אני נמנע מלהתפרץ.
די!, נמאס לי!
          אך עדיין נשאר.