כאשר הגענו לכאן, ומרצוננו, באנו לכאן במטרה אחת: להצליח.
בשבוע הראשון שלנו כאן היה טיפה קשה, אך זוהי ההסתגלות
הראשונית וכידוע, השבוע הראשון הוא השבוע הקשה ביותר.
לא הסתדרנו, היה לנו קשה.
דיברנו מספר פעמים עם אנשי סגל למיניהם, אך שום דבר לא עזר,
וכ"כ רצינו לעזוב.
לאחרונה נתקלנו בכמה בעיות רפואיות. למרבה הפלא, הן היו זהות.
הטיפול בנו היה גרוע ולא מקצועי לחלוטין.
נפנופים חוזרים מצד הסגל וזלזול מתמשך בבעיותינו הרפואיות,
גרמו לכך שממש שנאנו את המקום.
נמאס לנו, באמת שנמאס.
אין עם מי לדבר, והמצב?! נשאר כשהוא.
לאחרונה, בעיותינו הרפואיות התדרדרו, עקב אי-טיפול מתמשך
והתעלמות נמנעת מצד הסגל.

אנו מודעים לכך שאנו נמצאים בצבא וחלק מההתנהלות כאן מתבצעת על
תקן סדיר בכל מחזור.
אז כנראה שאנחנו לא מתאימים להיות במסגרת הזו ובמיוחד לא כאן.


אנו מודעים לכך שאנחנו עומדים להכנס לכלא, אך אנחנו מעדיפים את
זה בהרבה, על האלטרנטיבה השניה, שהיא להשאר כאן.

בכבוד רב,
    אלמוני ועוד אחד כזה.



זהו אינו טקסט שבא במטרה לעודד השתמטות, או כל דבר אחר.
אני לא בעד השתמטות, אני האחרון שישתמט.
טקסט זה אינו בא מהמציאות והוא כפרי דמיוני.