זה כבר חודש וחצי שאני איש צב עם בית על הגב, חודש וחצי מטיילת
עם חברים חדשים מעיר לעיר. בין שינה משותפת באוהל אחד, העפלה
להרים של 5000 קילומטר, נסיעות אוטובוסים של שעות, טיולים על
חופי פרו ואקוודור, משחקי קלפים, עישון, שתייה, קפיצות של 14
מטר לנחלים, דאייה מעל צוקים, סנפלינג מפלים ונסיעות של 2 סול
בריקשה - הפכנו חברים.

לילות של שיחות, בקרים של מוזיקה וימים של עקיצות וצחוקים
לימדו אותנו לא רק על עצמנו אלא גם האחד על השני. מוזיקה
ישראלית, אוכל ללא ירקות (אבל בצל זה בסדר), פחד מגבהים, פחד
ממים, הרצון הבוער לעשות כל אבל כל דבר אקסטרים (במיוחד
כשהבנים לא רוצים), שיוך לקהילה ולימוד שפה זרה באופן עצמאי -
כל אחד וההעדפות, הרצונות והיכולות שלו.

זה כבר חודש וחצי שלמדתי להכיר, להוקיר ולאהוב את חברי הצבים.
אלו עם המוצ`ילה על הגב שלא יכולים בלי הנרגילה שלהם או אלו
שטוענים ש2 זוגות גרביים זה מספיק לטרק של שבוע ימים.

לא, הפעם אני לא כותבת על הרים ועמקים, לגונות וחופים. אני לא
כותבת על עיירה, עיר או מדינה. אני לא כותבת על מראות מהטיול
שלי.
הפעם אני מספרת על האנשים.
מהרגע הראשון ידעתי שיבוא יום בו נתפצל. לא שיערתי בדעתי עד
כמה אספיק להכיר את חברי עד אז. הראש יודע שכמו שפגשתי חברים
אפגוש עוד חדשים ושבטיולי "לבד" זו לא מילה מרתיעה. אבל הלב
מרגיש בחור שנפער בו, בחסרון של פלייליסט הבוקר, הבדיחות על
מוות, הצעקנות הנעימה והחום.

קיטו בשבילי היא לא עיר הבירה של אקוודור, העיר העתיקה שבה
הרכבל, הר הגעש המקיף אותה או הקדמה של עיר גדולה ומתועשת.
קיטו שלי היא נקודת הפיצול שלי מהצבים.

במשך הטיול הספקתי לאבד כל כך הרבה דברים - במנקורה השארתי
בטעות את שקית הכביסה עם הגרביים. בדרך מבניוס נגנב תיק הגב
הקטן שלי בו מצלמה, יומן וספרים. המשקפיים שלי נעלמו
מהדורמיטוריס מול הים שבמונטניטה, ועוד כמה מציתים פה ושם.
אך לא משנה כמה חפצים אאבד אשכח או יגנבו ממני - דבר אחד בטוח
יישאר ואלו הזיכרונות של הרגעים הקטנים

ואלו החברים שלי הצבים