טרמינל אוטובוסים חשוך שומם וקר, נראה כל כך זר כשיורדים אליו
מנסיעת אוטובוס של 8 שעות כשהלילה מגרד את הבוקר ועסוקים
במציאת המוצ'ילה ודאגה לחפצים.
אט אט השמש עולה, אתה משכל רגליך ברחובות העיר בחיפוש אחר
הוסטל. אתה מוצא אחד, מניח את המוצ'ילה על הרצפה, את הראש על
הכר, תופס שינה (אחרי שינה רצוצה בלילה) - ונרגע.
כשאתה מתעורר בצהריים אחרי כמה שעות של השלמת שינה, אתה מגלה
מחלון חדרך שהוא משקיף על פארק קטן עם מזרקה וגשר שעובר מעל
כלום. העיר כבר ערה ופועלת, אנשים ברחובות, חלונות ראווה שהיו
סגורות הן עכשיו חנויות פתוחות. אתה מגלה שהעיר הזו היא בעצם
עיירה קטנטנה, שההרים המקיפים אותה ירוקים, ושיש מפל שזורם לו
מאחד ההרים, מפל, שמדגדג את קצה העיר...
יום עובר ועוד לילה. ארוחת בוקר (דסיונו), צהריים (אלמוארסו),
מתארגן על המבורגרזה (בשפת הישראלים- חתוליה) קבועה לערבים.
עובר להוסטל נחמד יותר. לומד להכיר את רחובות העיר בחלוף
הימים. מטייל את ההר, מגיע למצפה, מוצא עצמך בתוך ענן, נכנס
לבריכות המים החמים, עושה סנפליג מפלים, מסייר עוד קצת בעיר.
ואז, ביום שאתה עוזב, אתה צועד רחובות מוכרים לטרמינל מזמין
פנים. והוא מוכר לך, הטרמינל של עיר שינתך, שהיתה לעיר ביתך,
בימים האחרונים. והוא כל כך שונה מהמקום השומם והקר שנחתת בו
משינה לא שינה, בבוקר ההוא - 4 ימים אחורה. |