נשמה עדינה שלי,
נשמתי,
איבדתיך כשהסער חצב את היוולדי, כשהסער
חצה
את לבי הטבוע כאבן שתייה תחת מי בריאה.
העדינות השובבה חמקה בין אצבעותיי
כשניסיתי לתפסה.
בניתי גשרים, עיצבתי חלונות בחלומות כדי להיטיב
לראות,
אך נאלצתי לשמוע שירי ערש מעודנים על
גשר שהתמוטט,
ועכביש ארסי שטיפס על חלוני,
אך הגשם לא הבריחו.

נשמה רכה שלי,
נשמתי,
חיפשתיך תחת שמיכת הצביעות של
בני תמותה.
חיפשתיך בילדות הרכה של אמי,
כי אולי ברקיעה הננו אחד.
אך אמי ברחה לרקיע אחר,
ולא הייתי אז כבר ילד רך,
אך תמיד התעטפתי
בשמיכה.
ועלים רכים חדלו לצמוח, כי
חלף אביב.  

נשמה אהובה שלי,
נשמתי,  
למצאך רק רציתי בין מילות
אהבה.
המאוהבים יתענגו לצלילי רומנסה נוגה,
אך איכה אכתוב נשמה בספרדית?
וכשאמות, לא תניחי על קברי פרח של
דמעות איוב,
כי לא תמצאי כמוהו,
כמו שלא מצאתיך.

אך,

אם אמצאך, אמחק את חצובותיי!
אם אמצאך, לא אטבע לעולם!
אם אמצאך, הסער לא יכתיב את בחירתי,
גם
כי זה לא משנה
אם תהיי מעוז מכל פגע, שלכת מלטפת או סניוריטה יפהפייה -

את הנשמה היחידה שלי,
נשמתי.