אחרי שאיבדת אהבה גדולה, אהבה כזו שסותמת כל תחושה, כזו שמשתקת
את הצעקות הקטנות שבלב... אלה שנשמעים כמו גרסה מוקטנת שלך...
כאילו לקחת הליום ואתה אומר לעצמך בראש... "אל תיתן מעצמך הכל,
תשמור קצת, אתה יכול להיפגע". אבל אתה לא מקשיב. אתה משחרר את
עצמך, נותן לאותה אהבה גדולה לאכול ממך בביסים גדולים... למרות
שאתה אוכל בביסים קטנים... מקנח בקצת שאלות וציניות ורק
רוצה... שכדברי אותו שיר עצוב ולא מתאים, שלא ייגמר לעולם.
כשאיבדת את אותה אהבה שעוצרת נשימה, שאתה חי ונושם בשבילה, לא
משנה מה סביבה ומה היא חושבת עלייך ועל האהבה הקטנה שלך, למרות
שהיא גדולה... אפילו ענקית. אתה עובר שלב.
אתה עובר לשלב של האהבה המבוגרת. האהבה שגדלים לתוכה, כזו שאתה
לא מתגעגע או נושם את הנשימות של האהבה הזו, אתה רק רוצה
שיאהבו... יש לך את החור בלב, אז אתה מנסה להכניס אהבה עגולה
לתוך החור הרבוע שנוצר שם, אחרי האהבה הגדולה שהלכה, שלא תחזור
ואחריה החור שלא ייסתם... כי הניצוץ הקטן שאהבה הגדולה השאירה
שורף אותך בכל רגע... אבל כשהוא כבה, כשאתה עובר לאהבה המבוגרת
שלך, האהבה הגדולה יכולה רק להיות זיכרון כואב, משהו שדעך ולא
יחזור - כי לא תיתן לה לחזור אלייך, כי הקולות-הליום הקטנים
בראש התעוררו משנתם ולא יחזרו שוב לנמנם, כי היא הלכה, אותה
אהבה ששרפה.

אז אותה אהבה מבוגרת, זו שאיתך לא כי אתה מטורף מאהבה, זו שיש
בך משהו שרוצה חום ואהבה, מלטפת ומחבקת, אבל אין בך רצון עז
לצעוק מכל חלון שאתה אוהב, אין בך צורך לאבד את הראש ולרצות את
האדם. לדבר איתו ברגעים שבהם אתה עומד להירדם בשעות - אחרי
העבודה, השעות שיש לך ריח של גלידה ועייפות... והוא רק אומר
שרוצה להחליף מילה, ואתה מוכן להכל.
אותה אהבה מבוגרת יכולה לספוג את העובדה שלא מתחשק לך כרגע
לדבר, את המטענים שאתה מביא איתך. לא כאלה שגורמים לפיצוצים
נוראים  (כאלה שלא קשורים לכל סוג של ערבים) אלא אלה שבאים
איתך מרגעי-חיים קודמים, הכאבים שאתה מוציא. את הטעויות שמשלמת
האהבה הנוכחית... את הטעויות של האהבה הגדולה.

אז אם אתה מוצא אותי ואותך בסיפור אהבה, אל תתאכזב. תבין
שנגמרה לי אהבה גדולה.

ועכשיו אני איתך.