למה ילדות שבורות מאמינות בפיות?
ואני לא מדברת על אלו בנות השש או השבע, אלא על ילדות שבורות,
קצת יותר גדולות. אלו שאיבדו כל טיפת אמון באנשים, שלא רוצות
את החיים. אומרים שפיות זה לילדות תמימות, אז איך זה שגם ילדות
גדולות בלי תמימות מאמינות בפיות? ולפעמים הן מאמינות גם באור
וביופי, באמת ובשמחה. וכמו פיות, הן לא ראו את אותם דברים, אבל
עדיין מאמינות עד עמקי נשמתן.
ואני? אני לא מאמינה בפיות או במלאכים עם כנפיים ששומרים
עלינו. המלאכים היחידים שאני מאמינה בהם הם האנשים שהיו קרובים
אלי ועכשיו הם הכי רחוקים, יותר רחוקים ממקום שאוכל לכתוב
עליו. רחוקים וקבורים. יש לי מלאכית, קוראים לה אמא. פעם היא
הייתה אמא, עכשיו היא יותר גופה רקובה, שש רגל מתחת למצבה.
ואור? זה רק השתקפות של שמש.
ויופי? זה לא משהו שניתוח פלסטי לא יכול ליצור.
ואמת? זה משהו שמספרים לך ואתה רק צריך לנסות ולהאמין שזה לא
שקר.
ושמחה? משהו רגעי, שיבוא ויחלוף כשם שבא.
אבל יש לי אמון בהרבה דברים.
יש לי אמון בדחפים - בגלל זה יש לי צלקות.
ואני מאמינה בהתמכרויות - בגלל זה הריאות שלי שחורות.
ואני מאמינה באלוהים - שגם הוא יכול להיות אכזר.
ואני הכי מאמינה בדיכאון - כי כשאני קוראת לו הוא תמיד בא.
אבל להאמין בפיות? אני לא מאמינה בפיות מעופפות, או בפיות
שיכולות לגרום לבובת עץ להיות ילד אמיתי. ואף פעם לא חיפשתי את
הפיה שתחלים את הילדה השבורה שבי.