ראש השנה החדשה.
בדיוק בערב היה לי יום הולדת.
השנה הזאת מתחילה קשה מאי פעם.
כבר הרבה זמן שלא הייתי כל כך לבד.
תמיד הייתי בן אדם של אנשים, או איך שאומרים את זה באנגלית.
תמיד הייתי זאת שמאגדת סביבה המון אנשים
וקובעת לאן כולם יצאו הערב.
אבל כל החבורות האלו מתפרקות שוב ושוב,
האנשים משתנים אבל התוצאה לא.
זה כמו לקחת שני חומרים מקבילים בכימיה ושתצא לך אותה תגובה
בסופו של דבר.
גם אם יקרו דברים אחרים באמצע, התוצאה היא זהה.
ועכשיו אני לבד.
עוברת על הטלפון שלי
ורואה רשימה של אנשים שאני לא מכירה
ולא התקשרו
ולא התקשרתי
ולא יודעת איך לצאת מהמצב הזה
לא מבינה איך לאנשים יש חברים בעולם הזה
ושהם באמת יכולים לסמוך עליהם
לא בדברים הגדולים.
אני כבר חודש לבד.
ואין לי אדם שאוכל לספר לו את סודותיי
ולשמור בתוכי את סודותיו
והתחלתי לחשוב שכדאי לנסות שיטות חדשות
אפילו כאלו שכתובות בעיתונים
ועל איך שחברים זה כמו ספורט, או דייטים
וצריך לנסות אחד אחד
ולהתמיד
עד שמצליחים לחזור לזה
אבל מאיפה מתחילים?
דווקא בדברים הגדולים כולם יעזרו
ובדברים הקטנים, ההתמודדויות הקטנות עם העולם
אין אף אחד.
הטלפון שלי דומם.
יש לי אותו.
והוא הדבר הכי מדהים שקרה לי.
והוא נסע. הוא יחזור עוד כמה חודשים
ובלעדיו אני אבודה כמו שאף פעם עוד לא הייתי.
בזמן האחרון כולם בזוגות. כאילו כדי להזכיר לי את מה שאין,
וכמה
שאני מתגעגעת.
בלעדיו, אני יושבת בבית ואפילו לא מצליחה לכתוב מונולוגים כמו
פעם.
לא באמת.
וחושבת על כמה מפחיד לי להיות תלויה בבן אדם אחד בעולם הזה.
מחר
ממחר
מחר חייב להיות טוב יותר
או לפחות אותו הדבר
אולי לפחות במונולוגים אני אשתפר מתישהו. |