פתאום הייתה לו אבן ביד, מחוספסת עם שולים חדים שנתקעו לו
בבשר. והנה הוא, שתמיד הסתכל על הכל מהצד, שתמיד היה האחד
שכולם מתווכחים איתו, השמאלני שבהם. הנה גם  הוא עם האבן ביד
והנה עוד שניה עוברת מונית ערבית, אפשר לראות לפי הלוח רישוי,
אם הוא ירוק.

ג'מילה הסתכלה מהחלון, גשם התחיל ליפול וכיסה את השמשה בפסים
אלכסוניים. היא שנאה את הנסיעות האלה, הארוכות. אמא טוענת שזה
חלק מהחובה המשפחתית, הביקורים האלה. אבל ראס תמיד מתנהג בכזאת
גועליות, בפעם שעברה הוא לא נתן לה לרכב על האופניים שלו,
ובגלל שאבא אמר לה להישאר איתו היא נאלצה לרדוף אחריו כל הדרך
כמעט עד הכביש המהיר. לידה חמיד התחיל שוב לבכות ואמא הסתכלה
עליה במבט הזה, הכל-כך מלא באי צדק.

הוא החטיא, וזה באמת לא היה כלכך בכוונה, אבל הוא גם לא ניסה
יותר מידי. לידו שטרית התחיל לברוח, מבט מהיר לאחור ובאמת לא
היה סיבה לבריחה הזאת. הוא גם הבין את זה באיחור, כשכבר התחיל
לרוץ במעלה הגבעה, גם האבן שלו החטיאה.
מלמעלה הם כבר מתחילים לאבד סבלנות, ראובן מתחיל לדרדר אבנים
ורק אסף עדיין צופה על הכביש לראות עם מישהו מגיע. זה בכלל לא
היה מתוכנן הפעם, סתם זה על הדרך חזרה מהמעיין, סתם עוד שבת
סתמית.
הוא יושב ומדליק לעצמו סיגריה, בזווית העין הוא קולט איך שטרית
מפנה את ראשו. הוא עדיין שומר שבת, גם לו זה עוד יעבור. הוא
באמת לא ממש שייך לכל הסצינה הזאת, אבל זה דווקא האדישות שמניע
אותו לכך, לא אכפת לו מספיק כדי שהתמונה הזאת של כמה חברה
שאורבים מעל הכביש תיבחן ותישקל. בנתיים זה רק לאקשן, בשביל
הריגוש, בשביל כל החוסר הזה שהשאירה האמונה אחרי שהתפוגגה לה.
בשביל לעשות משהו.

הנהג שואל בקול סתמי את אבא מה דעתו על המצב ברצועה, ואבא
מסביר לו על דוד חסן, שמצאו ליד הבית שלו מנהרה. ג'מילה שינתה
את הזווית של הראש כדי לשמוע יותר, שיחות כאלה תמיד עיניינו
אותה. אמא ציקצקה טיפה בלשון וג'מילה נפלה חזרה, היא תמיד
שוכחת את מקומה, זה אחת הבעיות בה.
פתאום נשמע מין בום כזה על הגג וחמיד התחיל שוב לבכות. הנהג
עצר בחריקה ויצא במהירות. מבט אחד הוא העיף על המכונית ואחר כך
קילל, מניף אגרוף מקושט טבעת זהב כלפי שתי הדמיות הנעלמות
בגבעה.
אחר כך נכנס לאוטו, העיף מבט באמא מנסה להרגיע את חמיד ונסע.