"שלום", "הו, אחר-צהריים טובים", "יום נאה, האין כך?".
הן נכנסו אחת אחת ונסובו לשולחן הארוך, מקפידות ליישר את
מחלצותיהן, קצת להבליט, קצת להדק. גב זקוף, מרפקים בצידי הגוף,
סנטר מורם.
"טוב, תודה לכולכן שבאתן", אני פותחת את האירוע, מכחכחת בגרוני
ומנסה לדמיין את כל הנוכחות בתחתונים כי תקף אותי פחד קהל
נוראי. "אם כן", שיט יש לי בלאק אאוט, למה אני עומדת כאן בכלל?
ועוד בראש השולחן, ולמה ארגנתי את זה? ומה בכלל יש לי לומר?
"שיהיה לכולנו יום נהדר, בנות. אתן מוזמנות להתכבד", אני מסכמת
בחטף. מעולם לא הייתי חסידת תה, אבל אמרו לי שאם אני רוצה
להיתפס מקצועית, אז זה מה שנהוג בתרבות של היום. עורכים מסיבת
תה בחמש בערב, וכך, בטקס שהוא אמנם לא רשמי אבל מעצם הקונספט
שלו יש בו מהוגנות מסוימת, בוחרים את הזוכה. בסוף הערב אני
אמורה להכריז עליה.
"סליחה עלמתי", ניגשת אלי אחת מבוגרת בשמלת קטיפה סגולה
מזעזעת, "את יכולה לקרוא לי אורין", אני מתקנת, "אני מתנצלת",
אמרה, "ובכן, עלמתי, היכן הנוחיות כאן, במחילה מכבודך?", "ישר
עד הסוף!", "רוב תודות". אני מעקמת מבט לעבר אתגר, איש יחסי
הציבור שלי, שבמקרה למד בעל-פה את כל רשימת האורחות שלי
(ובמקרה גם מקבל תשלום פר אורחת). "תזכיר לי את השם של זאתי?",
אני דוחקת בו, זו הגברת היה זה ביום סגריר, כשארובות השמיים
נראו בוכיות מתמיד, הוא ממהר לדקלם לי. "טוב, תמחק אותה,
טרחנית לי מדי".
כדי למנוע אי נעימויות בהן אני לא זוכרת את השמות של האורחות
שלי, אני מציעה שנעבור ביניהן בשקט ופשוט תעשה לי סקירה מהירה.
בתמציתיות, רק את השם המלא. "את הבוס", הוא ממהר לענות. מפחד
ממני, הבחור.
אז אנחנו עוברים בין כולן, עושים רי-פילים לתה, והוא מתחיל:
"מימינך, זו עם שמלת הכלה המגוחכת, שמה עוד מילדות, תמיד
הייתי מדמיינת את היום בו אהיה אשת איש, ועוד לפני
שהפמיניסטית הקטנה שבי שועטת החוצה, אנו ממשיכים בסיור.
הזאטוטה עם הגומות היא "אמא, דני דחף אותי לארגז החול!" "זה
בגלל שהוא מחבב אותך יקירתי".
איך היא הסתננה לכאן? אני מחפשת שורת פתיחה לספר רציני, לא
ל"פינוקי הולך לגן". זאת עם ההילה הזהובה והגלימה המבריקה מאוד
יפה. מי היא? זו הו, אל נשגב, הב לי מפירות דעתך כדי שאוכל
לזרוע בעולם זרעי דעת. אני פולטת צחקוק, אולי בקול רם מדי.
"כן חשבתי שלא ממש תתחברי לקונספט שלה, אבל שאלת", ממהר אתגר
להפיל עלי את האשמה.
זו עם הפס השחור הכבד מתחת לעיניים וחגורת הניטים יותר מתאימה
ל"המדריך השלם למתאבד המתחיל", ההיא עם השומה והמטאטא, בדרך
כלל לאגדות היא הדבר החם, אבל אצלך זה פחות ישתלב בעלילה, ההיא
עם השמלה הכפרית וכד המים היא קלאסית ל"היו היה פעם...", וזו
עם הסנפירים כבר שנים עובדת עם דיסני אז אני לא מבין מה היא
עושה פה, השלמת הכנסה אולי?".
אני ממשיכה לסקור את האורחות שלי, צעירות וזקנות, יפות
ומכוערות, קלאסיות ומודרניות. כולן מחייכות אלי חיוך מעושה
ומחוות בראשן, ואני נמלאת חלחלה מהזיוף, מהפוריטניות הנשפכת
מהן, ומהסיטואציה אליה הכנסתי את עצמי. ניצבת מול שורה ארוכה
של שורות פתיחה שרק מחכות שיבחרו בהן ויהפכו אותן לסיפור.
"תסתכל עליהן, שותות תה, מלהגות אחת עם השנייה כאילו כל אחת לא
הייתה מתה ששאר המתמודדות יעופו מכאן". "אני לא מבין למה
ציפית, את יודעת איך זה בעסקים האלה של הכתיבה, מתחילים מאפס,
החלק של למצוא את השורה הראשונה הוא העבודה השחורה, משם הכל
זורם יותר בקלות". "אני פשוט לא מתחברת לטקסיות", סנגרתי על
עצמי. "תראו אותה, סופרת בתחילת דרכה וכבר מרשה לעצמה לא
להתחבר. המקצוע מחייב, יש כללים, את לא יכולה סתם ללכת ברחוב
ולשאול מישהי רנדומאלית "סליחה, אולי תואילי בטובך להיות שורת
הפתיחה בספר שלי?", מסיבות התה הן מסורת של שנים בקרב כל סופר
שמכבד את עצמו".
אני מכבדת את עצמי. זאת אומרת, מה זה אומר "לכבד את עצמי"?
איזה משפט סתום שאומרים אותו רק כי הוא ביטוי ידוע, ואף אחד לא
באמת מבין את המשמעות שלו. סליחה באמת שאני רוצה שהספר שלי
יהיה משהו מיוחד. זה המעט שכל סופר היה מאחל לעצמו, שאנשים
יגיעו לשורת הסיום בספר וירגישו שלפחות עד שהוא יישכח מהם,
משהו בהם נברא מחדש. אני לא מזלזלת בבנות האלה, באמת נראה לי
שיום יבוא והן תהיינה שורות נפלאות, בתוך כריכות עבות או דקות,
בין מדפים מאובקים יותר או פחות, ולחלקן מצפות הרפתקאות
בעלילות שאני לעולם לא הייתי יכולה להעניק להן, כי אני
מציאותית מדי, וכך גם הכתיבה שלי - מפוקחת, לא חוצה גאיות
וימים, עירונית, מפויחת, מפלחת, סקפטית.
אבל איפה השורה שלי? זו שלא תפנה אלי בגינונים, שלא תהיה
מתקתקה שבא להקיא ותלבש שמלה ורודה, שלא תהיה מאופקת, מנומסת,
פוחלץ מתנועע, זו שלא תנסה למכור את עצמה כמו ציור במכירה
פומבית של צייר שבדיוק מת. איפה היא?!"
אתגר שתק. הוא טיפוס מאוד מסודר ומתוכנן, ובשביל שיהיו לו
תשובות הוא צריך שייתנו לו מראש את השאלות כדי שיעשה שיעורי
בית, אבל להתפרצות הקטנה שלי הוא לא התכונן, אז לפני שהספיק
לפלוט גמגום פסקתי "אני הולכת לשבת קצת".

מה שהפנה את תשומת לבי היה הזרת שלה. היא אחזה את כוס התה
בצורה מגושמת, קרבה אותה לפיה כשהאצבע הקטנה מזדקרת לה בגאון,
והחלה לוגמת תוך שהיא משמיעה קולות שאיבה שלא היו מביישות שואב
אבק מקרטע. רק שנייה לאחר מכן הבחנתי בתמונה הכוללת של האדם
שיושב מולי. כובע עם נצנצים כסופים, כמו של קוסם, שמלה מתנפנפת
קצרצרה בשלל צבעים, כפפות לבנות, מגפי בוקרים, כולל הבונק'לה
המתכתי מאחורה, ואודם אדום חזק שנתחם בשתי גומות חן גדולות
ועמוקות.
"לא ממש מתה על תה, זה לאנשים חולים או זקנים", אמרה לפתע בקול
חצי מתנצל, בדיוק לפני שעמדתי לפתוח בשיחה, לפרוץ בצחוק, או
להביא זכוכית מגדלת ולחקור את היצור שמולי כאילו היה חרק בחוות
נמלים.
"ואותי מעניין דווקא למה את לבושה ככה", יריתי לעברה, נבהלת
מהקשר ההדוק מדי בין המוח לפה שלי.
והיא, כאילו שאלתי אותה על מזג האוויר, השיבה "כן, לא יודעת,
אני אוהבת את כל הבגדים באותה מידה ולא רציתי להעליב אותם".
טור שיניים לבנות נגלה לפניי, מלווה בחיוך מוגזם בכוונה, שאומר
כולו שובבות זדונית.  
דיברנו שעה.
היא הייתה מוזרה, צבעונית באופן מזעזע וחסר חוש אופנה, משחקת
בטיזינג עם העולם ומסובבת את כולם על הזרת הסוררת שלה. כל משפט
שיצא לה מהפה היה כל-כך לא נכון וחסר טאקט, ועדיין, מקסים
ושובה לב, ואני התגלגלתי מצחוק ממנה עד שצמחו לי שרירי בטן
חדשים.
הרגשתי שונה. כמו שמרגישים כשמוצאים את שורת הפתיחה האידיאלית
לספר של חיי, כמו שמרגישים כשפוגשים מישהי שאת רואה בה הרבה
מעצמך, כפי שהיית רוצה להיות, כפי שאולי גם היית, בעולם שבו אף
אחד לא אומר לך מה לעשות, בעולם שבו את יכולה לבחור אם לעשות
מסיבת תה, או מסיבת שוקו עם קצפת ומרשמלו.

"כמעט שכחתי - איך קוראים לך?"
"את שואלת על השם שלי?"
"כן".
"לא חשבתי על זה עדיין. יש לך רעיון?"