"הוסף וידאו למצב הרוח שלך".
לא, לא אוסיף. אלא אם יש לכם וידאו של בחורה נוירוטית בהתקף
זעם מכה במחשב באלה ללא רחם.
תרבות הפייסבוק. בואו נדבר על זה. לא, בואו נקליק על זה.

התהליך הוא כזה: אתם חשים במיחושים פנימיים המזוהים בעגה
המקצועית כ"רגש". לצורך העניין, מדובר ברגש חיובי. לצורך
העניין, מדובר ברגש של חיבה, לצורך העניין, אתם חשים צורך עז
לפרוק את התמורות הנפשיות הללו, שזעות ונעות בקרבכם. ובכן!
בעידן הוירטואלי הבא עלינו לתועבה, כל שעליכם לעשות הוא להקיש
עם העכבר על מילה ממוחשבת המזוהה כ"like", והנה הגעתם לקטרזיס
המיוחל, לנירוונת האמוציות.
"like", למי שהבריז משיעור היסטוריה, היה ביטוי שהקדמונים
השתמשו בו כדי לתאר דבר מה שנשא חן בעיניהם, זאת אומרת שעורר
בהם התלהבות כלשהי, קפיצה קלה באמפליטודת זרימת הדם ללב.
בתקופה ההיא ניתן היה לחזות בתופעה מעניינת: אנשים היו כותבים
אחד לשני את תחושותיהם, במכתב, בכרטיס ברכה, על הגשר בנתיבי
איילון. בפעמים אחרות אף השתמשו בשיחה טלפונית לאותן מטרות,
ויש חוקרים שגורסים כי היו כאלה שנפגשו פנים אל מול פנים ותוך
שהאדם השני חוזה בהם ומרגיש אותם, כן כן ממש כך, היו מבטאים
בקול את מאוויי נפשם.
איך שפר עלינו מזלנו שנולדנו מתי שנולדנו ונחסך מאיתנו כל העול
הזה, כל המילים המיותרות האלה, התחושה המאולצת והכפויה שבלספר
למישהו "אני נרגש", "אני נלהב", "אני עצוב", "אני מאוהב", או
גרוע מכך - תארו לכם, רחמנא לצלן, שהיינו עלולים להיקלע לשיחה
ובאמת צריכים להקשיב ולהגיב בלי היכולת להפוך ל"אופליין"
ולהאשים את הפייסבוק הדפוק.

הרגשות הולכים ונכחדים. את מקומם תופסים אייקונים של פרצופים,
ואפילו לא מדובר בכאלה שאפשר להדביק על דש החולצה ולמשש, הם לא
באמת קיימים בשום מקום.
על המסך מתנוסס בגאון "x and y ended their relationship".
ולאחר שאני נוברת במעמקי זכרוני, נזכרתי שיחסי עם X הסתכמו
בנסיעת אוטובוס של שעה אי-שם בגואטמלה, ו-Y, ואני חלקנו עמדת
טלמרקטינג בשלהי התיכון. כמה עצוב לי בשביל השניים האלה, ומי
שמזהה את נימת הציניות - צודק. לעומתי, מלכת קרח קפוצת לב,
קופצות כמה נשמות טהורות שמקיפות את הנפרדים הטריים בחום
וירטואלי רווי אמפתיה וטאקט: "מההההההה??? למה?!?!?!?". או
הפסיכולוגים הצעירים - "מדהימה שלי, תהיי חזקה. הכל לטובה ומה
שצריך לקרות יקרה!!!".

אחותי וחבר שלה נפרדו היום. ביוזמתה. פשוט כי לפעמים זה צריך
להיגמר. ולא אייקונים עקומים היו שם, כי אם דמעות רטובות,
גדולות וכואבות. ישבתי מולה, מבטי נשאר קפוא על עיניה
המתייסרות, התועות והמאבדות, אלה שלא יודעות להתמודד עם הכאב
של לגרום סבל לאדם אהוב. ראיתי איך מולי היא משילה מעליה שכבות
של נאיביות שליוו אותה כמעט שמונה-עשרה שנה, של עולם בו אנשים
קרובים נשארים לאורך כל הדרך ולא נעלמים לפתע פתאום. תהיתי האם
מעלי נותרו שכבות כאלה, אולי שתיים או לפחות אחת, או שלא נשארו
כלל. האם זה הוגן? האם אלה בחירות שאני עשיתי או שמשהו הדריך
אותי לעשות אותן?

ובכלל, האם במקום כלשהו הלייקים והסמיילים מקטינים את עוצמת
הרגש שלנו? או שאולי אנו צועדים לקראת מציאות בה יש תוקף
לרגשות רק אם כתבנו עליהם בסטטוס...


orin is...תוהה.