גן הילדים, אני רוטנת לתוך אוזנו של שותפי לחיים, לילדים,
למשכנתא וליתר צרות, זהה לביצה הפוליטית, גם כאן קבוצות של
הורים פעילים מושכים בחוטים כדי לקדם ולרכוש לילדיהם מעמד טוב
יותר. במקביל אני סוללת דרך להבהיר להכרתו למה נידבתי אותו
לתקוע בשופר במסיבת ראש השנה בגן.

"זו לא התחנפות", אני מוחה נמרצות "הגיע הזמן שגם אנחנו נגלה
מעורבות הורית". שותפי לחיים מוחה, אבל קולט בחושיו החדים שגם
בית הוא מקבילה לזירה הפוליטית שמהלכיה נקבעים על ידי חברי
מרכז דומיננטיים.

הבחירות המכריעות לוועד הורי הגן יתקיימו בעוד חודשיים, אלא
שכל יום שעובר מצמיח שני מועמדים נוספים, ואני יראה שבתאריך
הקובע נגלה שמספר המתמודדים גדול ממספר ההורים.

אני נוטה לבחור באחת האמהות, לא מתוך ראיה פמיניסטית מובהקת,
אלא משיקולים פרקטיים. אמא של עלווה מתמודדת בנחישות על התפקיד
מול אמא של אגם, שמסבירה לי בחן שאחרי קדנציה בוועדת קישוט
ותרבות מצאה שתפקיד היו"ר הוא מרכזי ומאתגר. גם אמא של דור
החליטה להתפקס על תפקיד היו"ר, ואני מופתעת לגלות שהזאטוטה
ליאם משגרת נציגות בכירה לגן ושני הוריה מתמודדים על התפקיד
הנשגב. אני מתלבטת בין אבא של שביל, שהוא פרקליט תל אביבי
ידוע, לאבא של אור, איש עסקים מצליח, לאבא של גור, שמבטיח
ליירק את הסביבה ולטפח את גינת הירק בגן.

בצר לי אני משתפת בהתלבטויות שלי את אבי הזאטוט, שבוהה
בטלוויזיה ומצוי בשלב המכריע לפני הרדמות טוטאלית ומוחלטת: "מה
הבעיה?" הוא נוהם "תבחרי במי שמציע יותר".