וכל אדם יש לו כנרת על פני האדמה.
יותר מהכל רציתי להקיף אותה בזרועותי. לתת לה ללכת לאיבוד בשקע
שבין כתפי לצווארי ולמצוא את עצמי מחדש בידיה שמלטפות את
עורפי, מוודאות שהחיבוק אינו נפרם לרגע ושחום הגוף המשותף מנצח
את צינת הלילה מסביב.
בכרבול המלא הזה הייתה תשוקה וכמיהה למשהו נוסף, אבל בעיקר
איזו שלמות נינוחה שאינה דורשת את הרגע שאחריו ויכולה להסתפק
ולהתפנק בנוכחות המשותפת הזו - בחווית היחד הפיזית.
כל מה שקרוב בינינו התחיל הרבה לפני החיבוק, נרקם לו לאיטו דרך
מהמורות חוסר האמון ומלכודות חוסר הביטחון. החיבוק היה תוצר
מדוקדק של בחינה קפדנית של גבולות ואיסורים, של הרחבת המותר
וצמצום הלא ידוע. במפגש שבין האהבה למציאות ובין הגעגוע לכל מה
שאינו ידוע, כל אלו מתכנסים למגע ידיים משותף.
בין ענני האושר וריח הקפה, בהרגשה של אין זמן ובתחושת הקרבה,
מצאנו עצמנו שעונות בכנרת המוכרת והישנה על גזע עץ, תחת שמיים
מחויכים. מצאנו נחמה, חיבקנו וחובקנו בו זמנית. החיבור התאים
והחיבוק התחזק, גוף בגוף ונפש בנפש.