חמה היתה כף ידו, יותר מכל כף יד שהושטה לי אי פעם.
באחיזה חזקה הוא הצליח למשות אותי ממי הנהר הגועשים, שאליהם
נפלתי, ללא חגורת הצלה.
הרגעים במצולות, בתחילה נראו כנצח, מלאי יאוש וספקנות כואבת.
בערפול חושים צללתי, כמחפשת קרקעית לנוח בה, אל עבר החושך, שם
חיות שקופות רקדו סביבי, מקבלות אותי אל עולמם העמום.
לא הבטתי מעלה, הן הזהירו אותי מתקוות בשירתן האלוהית.
לא היה יום ולא לילה, לא התחלה ולא קץ.
נסחפתי בזרם לוטף ומזוכך, שלא בישר התקדמות או כיוון או שעה.
נרדמתי אוהבת.
התעוררתי נאהבת.
כף יד חמה, ספרי לי מסעותיך.