כל מה שאני יודעת לעשות זה לבהות.
ולכתוב, מעט מכל דבר שאני רואה,
ללא הכללה,
כי גם הראות כבר היטשטשה.
תמיד לבד, תמיד בצד.
הידעת כי פעם אדם שהיה נורא חכם לכול
חשק בי?
כן, בי.
תרדמת גדולה בגודל חולצותיי מכסה דשאים שלמים
אני עוזבת אותם לפני שאצבעי תישרף בבדל הסיגריה,
תמיד מחזיקה בספר, למקרה שמישהו ישאל למעשיי
אך אף פעם לא קוראת.
תמיד תוחבת עיפרון ודף, למקרה שאתקף בעצבות נוראה,
אך אף פעם לא כותבת.
הידעת כי פעם עיטרה אותי חברת אנשים לרוב?
כן, אותי.
היה היה לי צעצוע מנגן, ניגונים ישנים ומתוקים
ושקעתי בו מחצית מהיום והרהרתי בתחושותיי
גם בתחושות אחרים.
המרווח מצטמצם, טווח התנועה מתקשה,
שלום לך חורף מסורבל.