חצי לילה הסתובבתי בחוץ וזה לא שלא יכולתי להירדם, אני חושבת
שפשוט לא רציתי, זה כבר חלק מהחיים שלי.

יש את העלים האלה שכשדורכים עליהם הם עושים את הרעש הזה, קחיק
קחיק כזה. בהתחלה דורכים על אחד ועוד אחד ואז כבר מתמכרים
לרעש, יש משהו ברעש הזה שהרגיע אותי, שהדחיק את המחשבות שלי
לכמה שעות או דקות, אולי שניות, אני לא שמתי לב בכלל כמה זמן
עבר, איזה מרחק עברתי וכמה עלים מעכתי בדרך. עד שפתאום הרמתי
את הראש וראיתי שהשמים מתחילים להתבהר ועוד רגע השמש יוצאת לה
החוצה והנה עוד בוקר.
התחלתי לרוץ חזרה הבייתה, שאף אחד לא ישים לב שלא הייתי כל
הלילה בבית והשאנשים בשכונה לא יסתכלו עלי ויחשבו שאני משוגעת
או סהרורית.
נכנסתי בשקט הביתה, סגרתי את התריסים והלכתי לישון.

עוד שלושה ימים תיגמר השבעה וכולם יחזרו לחיים, עם הרבה מחשבות
ויהיה קצת קשה, אבל כולם ימשכו לחיות, את החיים הרגילים. גם
אני כמובן, עוד שבוע אני אחזור לצבא, לחברים ולשיגרה. ואוטוטו
יתחיל הסתיו והעלים האלה שעושים קחיק קחיק.
רק בקיץ שלוש שנים אחר כך בדיוק, אחרי כשכבר הייתי בצבא, אחרי
שחוויתי מלחמה אחת, הייתי בחו"ל, עישנתי סמים, השתכרתי למוות,
עשיתי שטויות, למדתי ונשבר לי הלב מאות אלפי פעמים, אני אסע
באוטו ואני יעבור ליד הצרכנייה ופתאום יציפו אותי מחשבות.
מחשבות על הילדות, על גלידות נמסות ומקלות ארטיק שבורים, על
ריבים של "אני מקדייימה!" אבל סבתא הבטחת לי. אני אזכר באוטו
מרוח בגלידה ובעטיפות ישנות של שוקולד. על שניצלים וצ'יפס
שהופכים עם הידיים, על מרק גריסים בחורף ואיטריות עם גבינה ועל
עוגות יומולדת מקושטות בדבדבנים. ואך שהיא מעולם לא כעסה
עלינו. ואז אני יעבור ליד בית הקברות, אחשוב אם להיכנס או לא,
אחשוב מאה פעם בשניה אחת, בסוף אני אחליט שלא. ומאז אני אזכר
בסיפורים על הבריחה, על העלייה, על הסיפור המצחיק עם הזאב שרצה
ליטרוף את הנכדים שגרים עם הסבתא ביער. ואז אני אשב על חוף
הים, עם עצמי ואחשוב אם אני דומה לה באופי, מה היא הייתה חושבת
על ההחלטות שלי בחיים, על הגברים שאני יוצאת איתם. ואיך על
הדברים הטובים היא בטח הייתה אומרת: "אוי יופי, זה נהדר!"
בכזאת התרגשות, שאפילו על הדבר הכי פעוט, אפשר לחשוב שהיא עוד
רגע מזילה דמעה. ומה היא חושבת על הדברים הרעים שאני עושה,
עכשיו היא יכולה לראות הכל ולומר: "אוי וי זמיר, אלוהים
ישמור!" ואז בוודאי היא מזילה דמעה.

שלוש שנים אחר כך, אני אתיישב ליד המחשב ואנסה לכתוב עליה
סיפור, זה לא כל-כך יצליח, כי פתאום יותר מידי רגעים וזכרונות
יעלו פתאום ואני אבכה ואני אשאר אולי רבע עמוד כתוב וככה זה
בטח ישאר איזה שלושים שנה.
כמה חודשים אחר כך, אני אצא באמצע הלילה החוצה, להסתובב ואני
אמעך את העלים האלה שעושים קחיק, קחיק ואני אחשוב על זה שזה
סתיו ואטוטו יגיע החורף, בלי שנרגיש כבר יהיה אביב ופתאום שוב
פעם קיץ וככה תעבור שנה, אחר שנה והיזכרונות ישארו אותם
זיכרונות, ברגעים הכי לא צפויים, כחלק מאותו מחזור החיים-מוות.
וכל שנה אני אצא באיזה לילה סתווי ואמעך עלים ואתמכר לרעש הזה
קחיק, קחיק.