עשר שנים עברו מאז, ואני עדין זוכר אותה עומדת שם מולי, דבוקה
לדלת מביטה במין מבט כזה חסר הבעה, לא יודעת מה לומר, אם יש
בכלל, אם אפשר לומר משהו במצב כזה. ואז אני מתחיל לרעוד ועולות
בי מחשבות, אני רואה את עזה, את הג'יפ, את אלון ואותי נכנסים,
את שריקות הכדורים, את אלון מדמם ואת הכאב הנורא הזה ברגל.
מנסה להעיר את עצמי מהסיוט הזה. ואז שוב פעם הפנים שלה,
והעיניים.
ולמה זה הגיע לה, ואך היא בכלל קשורה לכל זה. היא לא קשורה
בכלל, היא פשוט לא הבינה אותי, אולי אפילו לא ניסתה להבין ואז
אני כועס עליה, מלא בכעס, זאת אשמתה.
ואז אני מתיישב על הספה, פותח בקבוק של הייניקן. אני רווק בן
35, בוגר אחת מהסיירות הנחשבות בצה"ל, עם תואר שני של
אוניברסיטה נחשבת, כלכלן בבנק נחשב, עם משכורת גבוה ודירה
בשכונה נחשבת. פעם גם הייתה לי איזו חברה לתקופה קצרה, אחת
כזאת דוגמנית נחשבת ואכלנו במסעדות הכי נחשבות, עד שהיא עזבה
אותי בשביל איזה צלם דוגמניות נחשב. מעולם לא התחתנתי ולעולם
אני לא אתחתן. אני בן להורים גרושים, נכה רגשית ולא מאמין
באהבה אמת.
כבר שנים של כדורים, שנים של אותם חלומות וסיוטים בלילה,
צעקות, והזעות.
ועשר שנים עברו מאז, היום בדיוק עשר שנים מאז שהעפתי סטירה
לבחורה. די חיבבתי אותה למען האמת, אבל יום אחד היא פשוט
עיצבנה אותי כל-כך שלא הייתי מסוגל להחזיק את עצמי יותר, ולמען
האמת אני לא בטוח שזה בכלל הייתי אני, אני לא יודע איזה בדיוק
אני זה היה. לפעמים אני אני כזה ולפעמים אחר. לפעמים אני מסתכל
במראה ורואה אותו, את הרווק המצליח הזה, מעושר, ולפעמים אני
חושב שאני גם מאושר כי עברתי כבר כמעט על כל הבנות בעיר. והוא
מחייך אליי ואומר לי שאני יפה ומוצלח ואמא מאוד גאה בי.
ולפעמים אני מסתכל במראה ורואה אותו שם כועס, מיוזע, אפור מלא
בצבעי הסוואה, אש בעיניים והר געש שרק רוצה להתפרץ, להתפרץ
עליה, עליהן, עליהם, על כולם.
לפעמים אני האחר רוצה למצוא את הטלפון שלה, להתקשר אליה,לברר
מה היא עושה בחיים ואיך היא היא התגברה אם בכלל על מה שעשיתי
לה. האם היא הצליחה לבטוח בגברים שוב, או שנישארה לבד. אולי
אני אזמין אותה לבית קפה, אפילו אם כבר יש לה איזה ילד, שתבוא
אני אזמין אותה לקפה ומאפה,ואיזה שוקו לילד. נדבר ואני אבקש
סליחה.
ואז אני מתיישב על הספה, פותח עוד בקבוק הייניקן ונזכר בדירה
שגרתי בה לפני עשר שנים, איך היא פתחה את הדלת בחצאית הקיצית
הזאת והכפכפים, מאושרת כולה, קצת אדומה מהחום, זה היה ביום
שהתחיל האביב, החמסין הראשון של השנה. וזה די חירמן אותי למען
האמת, טוב אפילו חירמן מאוד. ועשינו סקס, נחנו ואז מהרתי
לעבודה. "את שומעת?" אמרתי לה "את חייבת לעוף מפה עכשיו ותקחי
את הזבל." "לא רוצה לקחת את הזבל". "מה זאת אומרת את לא רוצה
לקחת את הזבל?" "אני לא רוצה לקחת את הזבל" "אז את זבל!" "אתה
זבל!". ואז אני נרתח כולי ואני נזכר שזאת אשמתה, זאת לא אשמתי.
ואז בא האני אחר שכועס דווקא עלי ואני לא יודע למי להקשיב.
וככה אני כבר עשר שנים, מנסה להבין מי אשם? היא, אני או אני?
אולי זה בכלל הערבים, או ההורים שלי, אולי זה בכלל אלון שהחליט
למות דווקא בידיים שלי. אולי זאת בכלל החברה שהייתה לי לפניה,
שמעולם לא הצלחתי להתגבר על זה שהיא עזבה אותי דווקא שהכי
הייתי צריך מישהו.
ואז אני לוקח כדור והולך לישון.
ובבוקר אני קם, מגיף את התריסים, מכין לי תה עם חלב. אף פעם לא
שוכח להוריד את הזבל, אולי הערב תבוא בחורה.