הרוח אוחזת בידנו
לוחשת אל הפחד
שבגד בחלומנו
ומה רצינו
אם לא גן עדן של שלמות
ועוד יום בלי כל משמעות
נקרע בין רסיסים
של התבגרות מאכזבת
שבה נאחזנו כדי לא ליפול
ואיפה הרגע שלו חיכינו
שיחליף את הגשם
שנשטף מפנינו
וניסחף איתו
אל דרך התשוקות
עד שידינו יכבלו בזרועות המוות
ומה ביקשנו
אם לא לעוף כמו ציפור
אל עבר מטרותינו הוורודות
שנשקפות מעבר לחלון חדרינו
ונישאות אי שם באופק
האפלולי של חיינו
שכן עד שלא נטעם מפירותינו
לא נישבר
כי לנצח נולדנו
ותמיד נחזור לחלום.