אור ורדרד חיוור התפזר לו על פני קו האופק המעונן...
אני ישבתי שם על המזח הקטן שקועה בקול הגלים של הים כאשר  
לא הרחק ממני שיחקו להן כמה ילדות קטנות במים ויצרו סביבן
מערבולת קטנה של גלים, מצחקקות  להן מהניתז לכל עבר...
הבטתי אל האופק מנסה לראות מה נמצא שם מעבר...
ראיתי את פניך השחומות וענייך המלוכסנות ושיערך השחור והמבריק
שהתנופף לו ברוח הקלילה של הים.
פנים תמימות, חלקות, שהביטו בי במן מבט מוכר שהעלה חיוך על
שפתי, חיוך שהכניס ברק אל תוך עיניי ודמעה שזלגה על פני...
ושהכריח אותי להתגעגע.
ואתה...
התהלכת לך שם על החוף, שקוע במראה הקסום  של אותה שעת דמדומים
כשהגלים מלטפים את רגליך ומתנפצים להם בין אצבעותיך  ויוצרים
להם בועות קצף קטנות ששבות להן כל פעם מחדש חזרה אל הים הרחב
שהשתרע לו לכל כיוון ויצר את קו האופק אליו הסתכלתי.
התקדמת לך לאט לעברי כאילו  לעולם לא נפרדו דרכינו.. אתה ואני
על האי הקטן  הזה...
ואני , מהופנטת וכמאט שרועדת מביטה בך... שקועה בעיניך...
מנסה לסרטט את תווי פניך בדמיוני שלא ייעלמו...
הייתה זו שלווה מוחלטת רגע של אושר שליטף את ליבי  שהפכך לו אט
אט לצביטה כואבת  ועצב,  ואז דמעה קטנה ומבריקה שזלגה לה לאט
ופילסה את דרכה אל הים והצטרפה אל חברותיה.
כל כך רציתי להרגיש אותך, לשבת שם על אותו מזח עטופה בין
זרועותיך... ולאחוז חזק חזק באותה תמונה אשלייתית שלך איתי
כאן... אבל לא היית שם.
והנה עוד תמונה ועוד אחת והן רבות כל כך והן רצות להן במהירות
כמו סרט נע... דקה! תן לי להחזיק בהן! תן לי לשחזר אותן... תן
לי להרגיש את הרכות  ואת החום... עוד קצת עוד שניה תישאר כאן
איתי.. ממש כאן על המזח הקטן הזה על החוף הזה שבקצה האי הקטן
וההזוי הזה.
עד שתעלם...