"אני אחכה לך תמיד," היא אמרה. "אפילו שתהיה מכוער ומצולק,
שרוף ומריר, רוצח או אנס, אפילו... אפילו אם תשנא אותי ותתייחס
אליי כמו זבל. אני אחכה לך תמיד. תמיד. כי אני אוהבת אותך."

היא מאוד יפה. הר-געש שעדיין לא התפרץ. בחנות ספרים היא עובדת.
חנות ספרים קטנה. יש שם מספרים וקופות, חיוך קטן והמלצה חמה,
ספרים לפי נושאים, לפי א'-ב'. דפי הזמנות למו"לים.
רוב הזמן לבד. לפעמים אישה מבוגרת שהחנות של בעלה. בשבילו
החנות היא סתם עסק קטנטן, סתם משהו לא מזיק בתוך כל בתי-העסק
הענפים שלו.

אופירה.
זה שמה.

"אוהב אותך... תמיד."
אם אהיה שרוף, תשכבי איתי?
אם אהיה מריר, תסבלי אותי?
אם תראי אותי מחרבן, תביטי?
אם אני אוכל חרא, תנשקי אותי?

"אם תמות אני אהרוג את עצמי כדי להיות איתך. לא תהיה לי סבלנות
לחכות לסוף. חיים בלעדייך זה לא חיים. אתה אוהב אותי, אבל אתה
לא משוגע כמוני. אם אני אמות, יכאב לך. אבל אתה יכול לחיות
בלעדיי..."

הלשון שלי בחור-התחת שלה, מלקק סביב. הזין שלי ברקטום. היא
בולעת ואני מנשק אותה.

פעם בבסיס היה מחסור בסיגריות. אני וכל החבר'ה הפכנו את הפחים
בבסיס וחיפשנו בדלי סיגריות. אבל היה פאקט קאמל. היה פאקט קאמל
שלם, והוא היה של שרגא.

אחד למען כולם, וכולם למען אחד. זה תמיד היה נכון.
שרגא נכנס לשדה-מוקשים תחת מיגים מפציצים וצבא חיזבאללה לעזור
לחבר.
שרגא כרת את ידו השמאלית כדי שלחבר לגדוד יהיה מה לאכול.
שרגא לא נתן סיגריה.
אפילו לא אחת.

מצאו את שרגא תלוי מהקורה של השירותים.

לפעמים אני עוד נלחם בשינה. אני רמבו מזויין. אני קוצר כל
מחזבל.
לפני שאני מת, אני מתעורר.
שוטף פנים, מדליק סיגריה. מביט על אופירה, ישנה.

הסתובבו בבסיס עכברושים. בגודל של חתולים. היינו צדים אותם
ושוחטים אותם בסכין.
פעם היה זנב של עכבר באחד הצלחות. נכנסנו למטבח וכיסחנו רצח את
הטבח. אח"כ חודשיים וחצי אכלנו קונסרבים.

הלכנו ככה חבוקים בגשם, בלי מטרייה, רק עם המעילים שלנו. בדרך
דרכנו בכוונה בתוך השלוליות עד שהרגשנו את הגרביים שלנו
מתרטבות. ניסינו לעשן, אבל אי-אפשר לעשן בגשם.
פעם שאלתי את אופירה מה היא חושבת שאנשים חושבים עלינו כשהם
רואים אותנו ברחוב. היא אמרה שבטח הם חושבים שאנחנו סתם עוד
שני אנשים, כמו ששני גרגירי-חול הם עוד שני גרגירי-חול בתוך כל
הגרגירים שעל החוף.

בשווארמה אופירה מתחילה לאכול ואני בינתיים מעשן את הסיגריה
שלי לפני האוכל. טיפות טחינה מטפטפות לה מהפיתה על השולחן. אני
מנגב אותן.
עכשיו אופירה מנסה לשים לב שלא יטפטף לה טחינה, אבל מטפטף לה
בכל זאת. היא לוקחת נייר ומנגבת, כמו שהיא בוודאי מנגבת ת'תחת.
כשנופלת לה חתיכת שווארמה על השולחן, היא לוקחת אותה ושמה בפה.


2000
2008