.."היא מגיעה אליי ראשונה.
אני-
תמימה וטהורה.
והיא,
היא מושחתת ורעה, עיניה מלאות בזימה בדיוק מהסוג שאני אוהבת.
היא יודעת מתי לתקוף, היא מתחילה ואני נמסה. אני לא רוצה
לברוח.
השניה מגיעה ישר אחרי,
לי יש עוד כמה נשימות , התמימות אוחזת בי אבל אני נוטה לשחרר
אותה לחופשי,
היא יודעת מתי אני רוצה את החופש שלי -
אני מסתכלת וחושדת, והשניה כבר נראית לי יותר מעודנת.
היא לוקחת אותי לשם
הדלת נעולה ואני כבר חייבת
הם יוצאים מרוצים והיא קורצת לי
האסלה שוכבת ואני מעירה אותה לחיים.
אני מחפשת את הקיר הקרוב
ומקיאה את הכל מתוכי -
הן מסתכלות מהצד ,מחייכות
השתלט עליי הדחף ואני מרססת אותו -
אני לא רוצה שתשאר נקודה אחת ריקה
"עברו 11 שנים-איפה אתה חבר"? הכתובת האחרונה ,היחידה שברורה
אני צוחקת .
לעצמי, מסתבר.

כמעט כל הצעדים הושלמו.
חיפשתי אותם, כל כך קרובים היו, בסך הכל היו חסרים 5 צעדים, או
אולי בעצם יותר, אין לדעת.
איך אני אוהבת את השירותים בתל אביב, חשוכים מזוהמים ומלאי
זימה.
אני אוהבת להיות שם לבד ואני אוהבת להיות שם ביחד.
כשאני לבד זה מגיע אלי.
ואז אני לא יכולה לברוח, זה תופס אותי בחוזקה -
נשיכת שפתיים, קריעת חולצה, סיבוב הראש...
אחח,
המוזות באות אליי דווקא לקראת בוקר

ניקו את השירותים

הן ברחו, הצעדים מטשטשים לי, וזה נדמה כאילו לעולם לא היו -
אני מוחקת את החיוך מהפרצוף ושוב יוצאת לקרב.
אין שום סכינים, גם לא כלי קרב אחרים,נשארו לי שתי עיניים,
ורעיון אחד.
אני מחליטה ללכת איתו עד הסוף,
עוד מעט אני אספר לברמן שהוא רובוט.
הקללות לא יעזרו.
הבהוב אחרון של המנורה, היא כמעט ונגמרת אני מתחילה ללכת
לקראת..."