היה זה אחר צהריים קיצי וחם. דביקה ומתוקה, "כל לשון יכולה
ללקק אותי עכשיו ולהרגיש בנוח", מלמלתי לעצמי במעלית הלבנה.
לחצתי על הכפתור, וחשתי אי נוחות קצרה על שאינני יודעת את מספר
הקומה.
ניסיתי להפריד את האצבע מהמתכת הקרה וכל מה שהרגשתי הייתה
עצירה פתאומית.
הוא נכנס עם כובע שחור, לבוש בחליפה של ברוקרים ניו יורקים.
חייך, והייתה חסרה לו שן.
אני שתקתי והעברתי את מבטי לעבר המראה, שהראתה את כתפיו
הרחבות, רפויות.
"לא חם לך"? שאלתי דרך זגוגית עיני שהביטה אלי, ואל גבו.
הוא הסתובב ואישונו הכחול עבר דרך שערי הרטוב.
"זאת ברכה".
הסתובב שנית וצחקק.
לחצתי מספר פעמים על הריבוע הכסוף שהרגיש טיפה פחות תעשייתי
עתה.

מספר שמונה - אני רוצה להגיע לשמונה.
"תנסי מספר גבוה יותר", הוא התעקש, קרוב מידי וברוטלי.
"אני לא מכירה אותך", התקרבתי יותר.
"גם לא תכירי", הוא התרחק, והדלת נפתחה.
ילדה קטנה רצה וכמעט נתקלה בברכי. היא הרימה את ראשה והתבוננה
בי, לא היה בה שמץ של מבוכה, גל של אמהות חמימה צמררה את
שיניי, למרות שהילדה העבירה את מבטה אל הגבר הגבוה, הסתכלה על
נעליו המבריקות, לבנות כמו קיר המעלית.

הדלת נסגרה שוב והילדה לחצה על 30.
"אני עולה לגג", היא לחשה לי ואני הרחתי ילדות.
הגבר התיישב, ועתה הרגשתי את נשימתם של הסובבים אותי.
"למה חסרה לך שן? זה מוזר", הילדה התיישבה ברווח שהותיר בשיכול
רגליו והוא הוציא מכיס חולצתו את מה שחסר לה אך לא לו.
כשחייך שוב, חיוכו היה שלם ולא זכרתי היכן הייתה החתיכה
החסרה.
התיישבתי,
קומה 30 זו הקומה הגבוהה ביותר, ובמילא לא היה לי משהו טוב
יותר לעשות