יום אחד היא תבוא
והיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי.
שהיא אוהבת אותי ופוחדת
כי זה הכי כיף לאהוב ולפחד,
ככה נוצרת ההתרגשות,
אבל היא לא תבין לאן נעלמתי.

יום אחד היא תבוא
ותגיד לי שלא עובר יום
שהיא לא חושבת עליי, נזכרת בפעם.
כי זה הכי כיף לחשוב ולהיזכר.
ככה נוצר החיוך, או להפך,
העצבות,
אבל היא לא יודעת למה אני לא עונה.
אז היא השאירה לי פתק בחדר
שבינתיים הספיק להתמלא באבק.

יום אחד היא תבוא
והיא תגיד לי שהיא החליטה סופית
היא רוצה אותי.
היא אמרה לי פעם שאני התיקון של חייה.

יום אחד היא אמרה לי
שכשהיא עצובה,
היא מסתכלת על התמונות שלי,
שלנו, ואז היא נזכרת בי.
אבל אז היא אומרת שנהיה לה עוד יותר עצוב
כי אני לא איתה.

יום אחד, יום אחד שהיא תבוא
היא תבין שזה מאוחר,
היא תבין שהאהבה לא קיימת
ושזה רק סיפוק יצרים של שתי בני אדם,
כי בנאדם מטבעו פוחד להיות לבד,
אז הוא מוצא את זה שהכי טוב לו אתו.

יום אחד, ביום הזה שאולי היא תבוא
היא תבין שהאהבה כואבת
גם לפני שהיא מתחילה וגם שהיא נגמרת
ובאמצע, איפה שנמצאים כל הריבים
וכל חלקי האושר, זאת בועת סבון
שפשוט מחליטה לא להראות ת'דברים כמו שהם.

יום אחד, אני אכתוב לה כדי שהיא תבין.
שאהבה לא מנצחת,
או שהיא הורגת אותך
או שהיא משתיקה אותך לגמרי.
את רואה אותי?
אני שומר עלייך מלמלה קטנה שלי.
גם לי כואב... כל-כך כואב שהפסקתי לנשום.