כבוד השופט, נסעתי על איילון צפון. השעה הייתה שש ורבע וחזרתי
על הוספה מהעבודה. אפילו השמש כבר הייתה עייפה והחום המהביל
שאופף את נתיבי איילון הפקוקים כדרכם ביום חמישי בשעה הזו,
הכין עצמו לבריזה המלטפת של לפנות ערב. יצאתי אל סוף שבוע שבו
הולכת להגיע רדקה הדיילת הצ'כית. למרות זאת לא צפתי בחלומות
הייתי דרוך.
אני נוסע כבר 12 שנים באופנוע ואני יודע מניסיון שבשביל להימנע
מתאונות עדיף לא לנסוע בין הטורים של המכוניות הזוחלות מחשש
ממעברי נתיבים מהירים של בעלי המכוניות. לכן נסעתי במרכז
השוליים הימניים הרחבים וכדי לנקוט במשנה זהירות נסעתי במהירות
שלא עולה על 50 קמ"ש. ובו נגיד שהוספה 97 שלי לא הייתה הכי
חדשה, אם רציתי שתגיע ל 90 קמ"ש הייתי זקוק להרבה יותר מבריזה.


כבודו, אני מחזיק כאן בידי סיכום שיחה שהתקיימה בתאריך ה
17/02/2008, בין נציגי ממועדון האופנועים הישראלי ונציגים
בכירים במשטרת התנועה מראש מת"ן עד ראש את"ן.
שם נכתב בסעיף הראשון כי בנוגע לנסיעה בשוליים, בזמן עומסים לא
תבוצע אכיפה בתנאי שהדבר יעשה לאט ובזהירות.
בנוסף צוין בכתב אחר כי ראש את"ן הסביר את ההיגיון הבטיחותי
העומד בבסיס ההוראה והוא שיותר בטוח לרכב לא בתוך גודש
התנועה.

הכול קרה תוך שניות או אולי מאיות השנייה, אבל החושים הספיקו
לקלוט ולמזלי לא נפגעתי בראש כך שאני זוכר את הכול.
הגעתי אל סוף היציאה לרכבת מרכז, רחוב ארלוזורב. התנועה זרמה
באיטיות מרבית. אני כדרכי הייתי דרוך להיתקלויות של נהגים
שפורצים לעיתים אל השוליים לכן נסעתי בזהירות ובערנות. שמתי לב
ממולי בצד ימין לרוכב קטנוע שהעמיד בצד השוליים את הקטנוע שלו
וישב על גדר הבטיחות. אבל לצערי זה לא הדבר היחידי ששמתי לב
אליו.  לפתע נהג יונדאי אקסנט בנתיב משמאלי בלם בפתאומיות וסטה
בחדות ימינה אל תוך השוליים.  
וכמו אז שתקפו אותי שלושה רוסים בבן יהודה גם עכשיו המחשבה לא
עבדה הכל היה רפלקסים. השטחתי את הוספה לימין וניסיתי להימלט
FIGHT OR FLIGHT. נהג היונדאי כנראה שם לב כי הוא התחיל להחזיר
את הרכב לכיוון הנתיב הימני אך ללא הועיל. הכול היה מהר. ראיתי
שאנחנו קרובים מדי ולא אספיק לחצות את הצד הימני של הרכב
יישרתי את הכידון והתיישרתי מעט על מנת להתכונן לפגיעה. אלמלא
כן הייתי מתנגש בזווית ואז שליטה על הנפילה לא הייתה לי. מי
יודע אם הייתי מתנגש חזיתית אולי הייתי עף על השמשה האחורית של
האוטו או ממשיך להתעופף לאיילון, חס ושלום על איזה מכונית אחרת
או על הכביש.
ואז הגיע המכה. כפי שאתה רואה לפי התמונות שהשמאי צילם הפגיעה
נראית בצורה מובהקת  בצד השמאלי הקדמי של הוספה שהלכה בדרך אגב
טוטאל לוס. אני לא יודע איפה המכונית נפגעה כי את הצילומים שלה
לא ראיתי, אבל אני מנחש שהפגיעה אצלו היה בכנף האחורית הימנית.

למה אמרתי פגיעה? כי לא התנגשתי בו. נכון. על אף שאני הגעתי
מאחור הוא זה ש"ניקה" אותי ימינה. אני הייתי על הנתיב שלי שהיה
השוליים במקרה. אני לא סיכנת אדם. אני בטוח שאותו דבר היה קורה
עם הנהג הזה, שנסע בצורה לא סבירה, גם אם הייתי נוסע בנתיב
רגיל. נהג היונדאי התנגש בי בעודי מנסה להתחמק ולמנוע תאונה
שהוא גרם לה מחוסר תשומת לב ובזלזול גמור של חוקי התנועה וחוקי
ההתנהגות הבסיסיים של נהגים על הכביש.    

אני זוכר שממש שנגררתי על הכביש על כפות ידי ופלג גופי העליון.
אני זוכר שהסתכלתי על הרצפה תוך כדי גרירה מנסה להלום את
הנפילה ולעצור את המהירות. התמקדתי כל הזמן בלהאט את ההיגררות
על הרצפה. כשנעצרתי נשמתי נשימת רווחה שהתחלפה בבהלה לאחר
שהאופנוע הגיח מאחור וגרר אותי עוד קצת. כשעצרנו שנינו, חבולים
ושרוטים עצרתי שמתי ידי על הרצפה, התרוממתי ונשמתי אוויר.
הזזתי את הידיים והרגליים וחייכתי לעצמי בתחושת סיפוק. לא
שברתי כלום. הסתובבתי והלכתי לאחור אל איזור התאונה. ראיתי את
הנהג שהתקרב אליי. הוא שאל אותי אם אני בסדר ועניתי שכן. לא
כעסתי נראה לי שהייתי בשוק. חלפתי על פניו והמשכתי למכונית
לאזור המגע. אני לא יודע למה רציתי ללכת לשם כבר מיד שנעמדתי
על הרגליים, אולי רציתי לראות את מקום ההפרעה ואיך הפונקציה
שלה צוירה על הכביש. אני זוכר שראיתי שם את האופנוען שקלטתי
עוד ברגעים לפני. אני זוכר שהוא צעק אליי בחיוך אתה בסדר?
וואלה הייתי בטוח שתצליח לצאת מזה. די התעצבנתי כי יצאתי מזה
אבל לא מושלם. אז התחיל לשרוף. הורדתי חולצה. הרגשתי את כפות
הידיים ואת הבטן. שום שריטה מתחת לקו הבטן. אני זוכר שהרמתי את
הידיים שלי והסתכלתי ראיתי שריטות עמוקות ודם. כפות ידיי רתחו
והכאב התגבר ובעבע כמו חומצה שנשפכה. נכנסתי להלם. התחלתי מהלך
מצד לצד. עצרתי והבטתי בנהגים שנסעו והפנו את מבטם לרגע חולף
הסתכלתי עליהם בעיניים במבט קפוא ונמלאתי תחושת גאווה ששרדתי.
עד שהכאב חזר. חזרתי להתהלך כדי להפיג אותו. עברתי מעבר למעקה
הבטיחות. חובש בדרכים הגיע וניסה לעזור לי ולנקות לי את כפות
הידיים. כדי שננקה הוא אמר, יש לך חתיכות של אספלט בפנים אנחנו
לא רוצים שזה יזדהם. הוא שפך מים מחטאים אבל הכאב היה גדול
מנשוא לא יכולתי לתת לו לגעת, לעזור לי. ירדו לי דמעות.
אח"כ הגיע שוטר ששאל ורשם. האמבולנס בא ופינה אותי לאיכילוב.
אני חייב לציין שנהג היונדאי היה נחמד ועזר. הוא הביא את
הארגז, שאיכשהו מצא דרכו  לשוליים השמאליים של איילון ואת התיק
והמפתחות מהוספה.
אבל אדוני הוא טועה. לא ייתכן שעקפתי מימין.איך זה יתכן בכלל
שעקפתי מימין במהירות 50 קמ"ש ולעוף ולהיגרר 15 מטר. לא נסעתי
על סוזוקי נינג'ה 1100. ועוד בפקק? הוא זה שלא שמר מרחק מהרכב
שלפניו. הוא זה שנהג ברשלנות, לא אותת, לא הסתכל במראה וסטה
לשוליים בחדות.  
ובאשר לתמונות של מיקום רכבו שהיה מעבר לשוליים. פשוט מאד נהג
היונדאי המשיך כנראה בנסיעה חזרה אל הנתיב הימני מהשוליים. טוב
גם הוא נבהל ולכן התרחק בצורה אינסטינקטיבית ממקום הפגיעה כיאה
לכל בן חיים שמנסה להרחיק את ידו מאש.    
אולי הוא רצה לקצר את הפקק שלו ולהגיע מהר הביתה אבל הוא רק
האריך את הדרך של שנינו. רק שלי נמשכה קצת יותר.

אני לא אומר כבודו שאני רוצה כסף. שווי האופנוע פלוס עוד קצת
7000 ש"ח.
1000 ש"ח על עגמת נפש לא יכפר על כל מה שהפסדתי כמו זמן כסף
וכאב פיסי.
אתה יודע מה לא יכעיס אותי אם לא תיתן אותם. וגם לא את שאר
הכסף. אפילו אם תפסוק נגדי אצא מכאן בחיוך. אפסיד גם את זה.
משהו בי יודע שכל ההפסדים האלו לא ישתוו לדבר האחד שכן
שהרווחתי. אומרים שבמקרים פתאומיים של שבר שלא תלוי בך, במצבים
של הפרעות כאוטיות כאילו, נפתח חלון הזדמנויות.
זה קרה כשישבתי בפארק על שולחן עם מוטות ברזל חלודות ועץ אכול.
אנשים חצו את האופק הקרוב. כל אדם שחלף הביא עימו מחשבה אחרת.
הטריד אותי העתיד. מה לעשות. לא יכולתי להחליט אבל הרבה יותר
מזה לא יכולתי להמשיך ולחשוב על משהו.  הכלב רץ מסביב והראש
שלי מסביבו. הסתכלתי על התחבושות שעל זרועות והידיים. מה אני
יכול לעשות עכשיו? כלום. אני פצוע. נזכרתי בתחושה ובמבט הקפוא
שלי כשעמדתי בתאונה על השוליים, מביט חשוף ללא חולצה. בנהגים
שזוחלים להם לביתם.
זהו. כלום! הסתכלתי על הנהר. רציתי להיות כמוהו. נזכרתי בקטע
שקראתי בספר שדיבר על לנסות להיות הדבר שבו מתבוננים ואולי
הטבע האמיתי שלו יפעפע פנימה. קינאתי בו. בשקט היומרני שלו.
בזרימה חסרת ההתלבטויות.
הסתכלתי על נקודה אחת בנהר. נקודה שעלתה וירדה וכל פעם מים
אחרים עברו בה.
בהתחלה נשארתי דרוך לסביבה. עדיין היו דמויות מסביב שהלכו או
להק ציפורים שחלף באוויר.  אבל לאט התפוגג הכול לקולות. פעם
נביחה של כלב, ציוץ סיקסק או סתם אמא עצבנית. עד שגם הם בפייד
אאוט רך דעכו אל השקט. ללא מחשבה.
כבוד השופט קיבלתי את היכולת להיות שוב.