[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
אגדת סקסופון

"הבלוז הוא לא על לגרום לעצמך להרגיש יותר טוב. הוא על לגרום
לאנשים אחרים להרגיש יותר גרוע."
'חניכיים מדממים' מרפי


לילה. אין כלב בחוץ. רק אני נשען על החלון שלי בקומה השלישית
ומסתכל למטה על הרחוב. פתאום מכונית אחת, פורד פיאסטה מצ'וקמקת
לגמרי, סוטה מהכביש ונעמדת על המדרכה מול הבניין שלי. לבחור
שיוצא ממנה יש שיער שחור ארוך שנופל לו על העיניים. אני רואה
אותו פותח את הבגאז' ומוציא מין מזוודה שחורה. כל התנועות שלו
כבדות, כאילו מיליון דברים יושבים לו על הנשמה. לשניה הוא עומד
מתחת לפנס הרחוב ובוהה בבניין מבלי לזוז, ונאנח. ואז הוא פותח
את המזוודה ומוציא סקסופון. ומתחיל לנגן.  

היבבות הנמוכות של הסקסופון מזדחלות על פני הלילה, ארוכות
ומתמשכות. אלו צלילים שמרחפים רק כמה סנטימטרים מעל הקרקעית,
וכשהם מגיעים אליך הם מורידים אותך אליהם והתדרים שלך מתאימים
את עצמם למוזיקה ואז אתה יודע שאתה בתחתית, כל הזמן היית. אתה
שט עם המוזיקה, ואפילו אם רק לפני כמה שעות טיפסת לשחקים ורקדת
בין העננים עם צלילי פסנתר - זה היה בטעות. זה היה בכאילו.
עכשיו אתה יודע שאתה בסך הכול צמוד לאדמה, מתקדם לאט ויציב
ובמעגלים, ולא מוצא יותר שום טעם להרים את הראש למעלה ולראות
מה נמצא שם, לעולם. לא רוצה להסתכל לשמיים או אל העתיד, רק
לכבוש מבטך בריצפה ולהמשיך לזרום הלאה עם הסקסופון.  

אורות נדלקים, חלונות נפתחים. ראשים יוצאים, אנשים מתחילים
לצעוק. גיברת אחת עם רולים בשיער, בקומה הראשונה: שקט, מנסים
לישון פה! כאילו שהבחור עם הסקסופון לא יודע, כאילו שהוא לא
היה מת לחזור הביתה ולישון כמו שבני אדם נורמלים עושים בשעה
הזאת. אלא שהנעימה הזאת, היא יותר נורמלית מכל דבר אחר שאתה
יכול להעלות על הדעת כי היא באה מבפנים, הכי בפנים שרק אפשר.
זה מה שיש לבנאדם במרכז החלל הפעור שלו, שאף אחד, לפעמים אפילו
הוא בעצמו, לא יכול להגיע אליו.

אדון אחד צועק לאשתו, ברכה, תביאי לי את הדלי של הספונג'ה,
מהר. אחד אחר אומר שהוא מתקשר למשטרה. הבחור הזה ממשיך לנגן
כאילו יש אסטרואיד שמתקרב לכדור הארץ והסקסופון הוא הדבר היחיד
שיכול לעצור אותו. אני מתכופף מעבר לאדן החלון בצורה מסוכנת:
החלון שמתחתיי עדיין חשוך. אף אחד לא מוציא את הראש, אף אחד לא
מסתכל, אף אחת לא בוכה או מתגעגעת שם. הדירה הזאת ריקה מאנשים
וממשמעות.

בסוף אני לובש חולצה ויורד למטה. ברגע שאני יוצא לרחוב אני
נכנס אל תוך המנגינה, הסקסופון קורע אותי לגזרים מטווח אפס.
באור של פנס הרחוב אני מדמיין שאני רואה את גלי הקול, בנויים
מרגש מתפתל חסר צורה או מניע, וכאילו נשלפו פתאום פקקים
מהאוזניים שלי: מרגיש את זה, הם אומרים לי, מרגיש? זה מה יש.


אני מתקרב לבחור. הוא מנגן בעיניים עצומות. אחי, היא לא פה.
הוא מפסיק לנגן. אבל יש הרגשה כאילו המוזיקה לא נפסקה. האוויר
לא חוזר בבת אחת לריקנות הקודמת. הוא עדיין מלא ברגש הזה, הכבד
והעוצמתי. הברכיים שלי עדיין חלשות כשאני עומד שם, קרוב למוקד
הסערה הזאת של כאב איטי.

הבחור אוחז את הסקסופון בשתי ידיים מלבינות, מסתכל בי, ממצמץ.
מה?
היא לא פה. עברה דירה. לפני שלושה שבועות.
הוא עוצם את העיניים ונאנח. איך ידעת?
הייתי שומע את המוזיקה הזאת מהדירה שלה.
הוא מהנהן, ומשפיל מבט. זה היה השיר שלנו, הוא אומר.

הסקסופון חוזר למזוודה, המזוודה חוזרת לבגאז'. פורד פיאסטה
מצ'וקמקת יורדת מהמדרכה ומקרטעת משם. אני סתם כלום שעושה את
דרכו בחזרה, דורך על סלילי האנרגיה המתפוגגים שצונחים למות על
המדרכה לאט לאט, גל-קול אחרי גל-קול, כשזה נעלם לו לאט אל תוך
הלילה.

מחיאות כפיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עיוור צבעים!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/09 12:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה