מחשבות על נשימה
יש בה מין הרמז המטרים
אותו סימפטום מכוער, חייתי ממש,
        מעבר בין שטחיות מהירה
        ("רק שלא ידעו שאני כאן")
        הישר אל תהומיות מבוהלת
        ("אין לי אוויר")
של הכישלון של הוריי
ביצירת צאצאית
שמתפקדת באופן סדיר.

גם כאן ישנה פעולה מתוכננת -
להכניס פנימה,
לחכות את פרק הזמן הנראה לי סביר
כדי לדמות עצמי לאדם בריא,
ולהוציא.

האינסטינקטים שנתן לי הטבע
מתחרים ביניהם
והמוח, כמו האח הגדול,
תמיד צופה,
תמיד מוכן לגעור ממסך הטלסקרין,
"את יכולה יותר! אינך משתדלת!".

יותר, בבקשה.

בגידת הגוף
אימי הביאה אותנו לעולם
בהרמוניה מושלמת.
היינו לקו הניצחון במירוץ שליחים,
לפיד אולימפי שלמען העברתו
התגייסו מיליוני שנות האבולוציה,
מופת של דו קיום
בין הערטילאי למוחשי,
אהבת האל לעמו
ששיר השירים לא השכיל לתאר.

היינו נס
בגודל מיקרוסקופי.
עוד תא מופרה
בדרך להצלת הגזע האנושי.

הייתי בת ארבע-עשרה בפעם הראשונה.
הייתי אישה-ילדה ועצמתי עיניים
למראה האהבה היחידה שידעתי
פוזלת לצדדים.
התפתלתי מחוסר נוחות,
כנחש המשיל את עורו.

הייתי בת חמש-עשרה
כשעורי נפל ממני.
בהתחלה רק חריצים קטנים
בקצות האצבעות.
טיפות עצמיות וריח קרביים
בזרזיף איטי וקבוע.
אחר כך נפלו חתיכות גדולות -
העור על הבטן,
ומכסה הגולגולת.
חורים גדולים מספיק
לידיים סקרניות
שנכנסו לפשפש.
בסוף הייתי רק פצע פעור.
לא נותרו לי עיניים
לבכות את האובדן.

זעם
שש-עשרה שנים מלאו לנערה
ואני, אינני ילדה עוד.

אני חומצה מאכלת
הטורפת את בסיס הקיום האנושי.
אני משאירה סימני כוויה
ברקמות חיות
ובחפצים דוממים,
עקבות של קורוזיה
בכל נגיעה.
אני הופכת מים לרעל
וכאב ליגון.
אין בי רחמים.
כמו לוציפר כוכב השחר,
גם אני חורכת את האדמה
בדרכי אל השאול,
רק כדי לגלות
שהשאול כבר בתוכי.

הפרעות פסיכיאטריות לא מתות,
הן רק מתחלפות
הייתי הגרסה הנשית לאיוב
תמה, ישרה ויראת אלוהים,
והנה זה מדבר והחושך בא -
נפלתי ארצה.

זה היה קהלת שצדק בסוף.
קורטיזול בא וסרוטונין הולך
והחרדה לעולם עומדת.
תורת הגמול הקוגניטיבית,
        אופטימי וטוב לו
קטנה מלתאר את אלוהי החרדה.

רצתי מרתון פסיכולוגי
ובסוף היה רק פרס התנחומים -
הייתה לי הפרעת פאניקה,
היום יש לי נוגדי דיכאון.

במלחמת ההתשה על השפיות
אין מנצחים,
ומי אני שאגיד לאלוהי החרדה
במה לשחק?