הוא לא ראה את הילדה שחלפה על פניו, הוא רק שמע את קולה.
"אמא" היא אמרה, "למה האיש הזה ככה?" הוא לא יכול היה לדעת
בבירור שעליו היא מדברת, אך לא היה לו ספק בכך. קולה של האם
שהיסה את הילדה רק חיזק את השערתו. הוא רצה להרים את ראשו
להביט בה, בילדה ההיא, אך ידע שמוטב לו שלא. ראשו נשאר להישען
על ידיו המקופלות על המדרכה. הוא לא הרים את ראשו ולכן לא ראה
את המבט של הילדה שלא עזב אותו גם ממרחק של עשרה מטרים. גם
אחרי שהיא ואמה כבר חצו את הכביש ואמה המשיכה לדבר בפלאפון,
מדי שלושה צעדים היא סובבה את ראשה לאחור, מרותקת לאומללות של
היצור ההוא על המדרכה.
לואי ידע שהילדה ממשיכה להביט בו ואת מעט הכוח שהיה בו הפנה
למלחמה פנימית עם עצמו שלא להרים את עיניו, שלא לפגוש במבטה
המסוקרן-מבועת. הוא זכר את הפעם ההיא, מזמן, כשמבטו הצטלב עם
עיניו המבוהלות של ילד מנומש כבן חמש. הוא ניסה לחייך אליו,
אבל נראה שזה רק השיג את התגובה ההפוכה והילד חיזק את אחיזת
ידו בזו של אימו ונצמד לגופה כמתגונן מפני סכנה. עבור לואי זה
היה כמו להישיר מבט למראה. מזה חודשים שהוא נמנע מלהיתקל במראה
וגם בעוברו על פני חלונות הראווה נהג להסתכל על פסי המדרכה או
להתרכז חזק בבהונות רגליו.
עבורו זו מציאות. ומי כמוהו יודע שהמציאות חזקה מכל דמיון, כי
גם בדמיונות הכי הזויים שלו הוא לא חשב שיבוא יום והוא יראה את
האפור של המדרכה מטווח אפס ולא שיחווה את העולם דרך סוליות
הנעליים של אנשים זרים ויספוג תקווה קטנה מהצליל הצורמני של
מטבע נוגע במטבע. זו הייתה המציאות שלו ולזכותו ייאמר שהוא
השלים איתה, כך תמיד ניחם את עצמו.
כשראשו מופרד מהמדרכה בידי אמותיו בלבד, הוא חשב על הילדה
ההיא, על נקודת המפגש של מציאותו שלו עם זו שלה. מה עולל לה
המפגש הזה, מה ריסק בתוכה, קרוב לודאי בלי ידיעתה כלל. מה
התחושה של תמימות ילדית שננגסת. אולי זה כמו בנין שנפרד מהקומה
הראשונה שלו, או אולי יותר כמו טעם של פרי בוסר שמפתיע
בחמיצותו. ואיך היא תמשיך לצעוד עם הטעם הזה בפיה, האם אמא שלה
תדע לספוג אותו ולהקל עליה? ואם לא? וגם אם כן, מתי ייעלם הטעם
ולמה יהפוך? אולי לעוד שן חלב שתתחלף באחת קבועה? אולי לסתם
חריץ בפנים כף היד, עוד פס מסמן. ואיזה מספר הוא במכסת המפגשים
שילמדו אותה להמשיך לצעוד בלי לסובב את הראש?