נתון היה בבית ריק, בין הספה ובה תפרי ירוק-ים, ובין
האקווריום. רוחות ים קרות תפסו בו, רב ניחוחן. הוא התבונן
בבריות הרוחפות בתוך תבנית התורקיז. פיותיהן נותרים, ביניהן רק
תום, וקם והתבונן בנוף. רבבת נתזים נסחפו בים הנרחב. רוב
התיירים רחקו. רק יותם נותר, ופניה.

רוח נקייה ריחפה ביום הקריר, נותנת בהם תקוות.
נויה בהתה הרחק. "תראה את הים הזה", רפתה. "תראה כמה הוא
רחב".
יותם קרב והתבונן בה.
"הוא יכול לבלוע בתוכו עולם שלם".
ברר יותם נתזי התורקיז הנסחבים תחתיהם. "אני רואה את הים
הזה", רפרף בפניה. "ונבלע בתוך עולם שלם".
פיסות הים בהקו. חיוך ניתן בפיה. "אני צריכה ללכת לסלון...",
ירתה רפרוף-ברק בפיו, ונפנתה.
יותם חתם ריסיו.
ניחוח הבריזה נפח בו תקוות.
יקום נפתח בפניו.

פניה היפים נבנו בתוך נוף. הניח יותם תמונתה, ובהה בתקרת
הקרירות.
תיפופים נורו בפתח. "יותם, תפתח! זאת אני!".
רחק הבן ותייר בתוך ביתו, ופתח היקום. "מה?", בירר.
"יותם", נתונה הייתה בפתח, נזהרת. "אתה בסדר?".
רחק יותם ונחת בתבניתו, בין תפרי ירוק-ים.
"אתה בסדר?", התבוננה בו. "אני דואגת לך".
"זה בסדר, רווית. לכי", נהם בין זיפיו.
"אני רק רוצה לעזור".
רחפו פניו ובהו בה. "לי שום דבר כבר לא יעזור", קם ופתח ביתו.
"עכשיו לכי".
"אתה צריך להחליף את השלט", פנתה בתום. "עברה כבר שנה".

חברו נסחף פנימה. "הנה החתן שלנו!", חייך.
"לא לימדו אותך לדפוק בדלת?", תהה יותם בחיוך, ופניו ברקו.
"ביום כזה אין חוקים", קרב. "אז איך אתה, מתרגש?".
"אין לך מושג. זה מדהים!", נתן חיוך רב יותר.
"תראה אותך. איזה זוהר! מהיום כבר לא תהיה רווק. תיתפס".
"עם נויה זה עולם ומלואו. היא כל-כך...", נפנה ובהה בנוף, וחזר
ובהה בו. "יפה ונבונה ונהדרת!".
תחתיהם ניתנו רבבת נתזי תורקיז.
"זו הפעם הראשונה בחיים שאני מאושר באמת!".

תפס יותם בחוברת, והתבונן בנופים הנותרים בה. תקווה בתוך נייר
קריר. נויה בת 6. נויה בבית-הספר. נויה יפה, חיוך בפניה. נתונה
בקרבתו, פיה בפיו. יורה ניתורה בין חברותיה. נוחתת בתוך
התורקיז. ים רוחף בין פיסות הנייר. ים בתבנית יופייה, נסחף, רב
פנים.
"נויה...".
רוח נותרה בין פינות היקום.
"נויה שלי, היפה...".

תקופות רבות ניתזו. קרב הים ורחק.
תייר יותם בין פינות הבית, תוהה. "היום נתחתן", ברר. "היום
נתחתן...".
וקירות תורקיז בהיר ריחפו בו.
נויה תהיה יפתו.

נפתח ביתם, ובפתח נתונה הייתה תקוותו. נותרה הברייה הנקייה
בפניו, בין תפרי חיוורון קרחוני. פנסי התורקיז בוהקים בפניה,
רבי נתינה.
תקופה נרחבת נותר יותם ובהה בנויה.
בהירות תקווה ריחפה בה, חיוך נתון בפיה ויופייה נותן ריפוי.
"את יפהפייה", פתח פיו בתום.
"תודה", ברקה. "גם אתה נאה".
רפרף יותם בפניה. "בואי", חבר פיו בניקיונה הקריר. ריבבו פניו
נקבוביותיה.
הפתח נחתם תחתיהם.
"אני אוהבת אותך".
ניתז הים בתבנית התורקיז.
היקום הסתובב.

רוח קרה נתפסה בו. נוף רב נותר.
תיירים רנו בין פינות ים.
נתון היה בביתו. "נויה... נויה...", ייבב. "תחזרי!".

"יותם", נבנתה זהותו בפניו.
נפנה הבן, וריסיו נפתחו בירייה.

"בוא", רחקה נויה ופתחה ביתם.
"לאן?", תהה.
"לים!".

בן ובת יפים תיירו בין נתחי תורקיז נרחבים. בני 6 נהיו, חיוך
בפיותיהם, רוח קרירה נותנת בם תקוותיה.
ריחפה נויה בחיוך קוביות קרח, וירתה נתזים.
"היי, את תרטיבי אותי!", נזף יותם, חיוך נבנה בתחתית פיו.
נותרים היו בין נתזי הים, תבנית נוף חיבורם, בוהקים בין תווי
תקוותם הרבה.
והתורקיז ריחף ביניהם.

"תפסתי אותך!", ירה, וספח רוח התהום הנתונה בפיה.
"כן...", התבוננה בו נויה, קרובה. יופייה רפרף בפניו. חיוך
נפתח בה. פיסות התורקיז נהיו בורקות יותר.
יותם נסחף.
"אבל לא תתפוס אותי עכשיו!", ברחה, רינתה ניתזת בין זרמי הים,
ניחוחה רחוק.
רוח קרה ניקבה בו חורי תהיות.

"יותם...", חזרה והתבוננה בו. פנסי התורקיז בהקו בזוהר קרחי.
"נויה?".

"לא תתפוס אותי!", רחקה.
יותם קרב. "נחזור", ניסה. "מחכים לנו!".
ונויה סירבה. "זה לא ייקח הרבה זמן", נתנה בו חיוך.
התורקיז נהיה רב יותר.
"תראה את הים הזה!", נסחפה רינתה.

"בוא...", פנתה הרוח.

"בואי, שלא נאחר!", התבונן ביפתו הרחוקה.
ונויה רק בנתה ניתוריה בין תפרי קרח, בתוך התורקיז. "הוא יכול
לבלוע בתוכו עולם שלם!", בהקה. "אה!", ריחפה צרחתה. נחתה
תקוותו בפנים.
"נויה!", נורה יותם, ותר בפתיחת נתיבו. "נו-יה!", רץ, בוהה.
רק תורקיז נותר.
"נויה!", תר בתוך הים.
והקצף ניתז.
ורוחות ייבבו תחינתן.
"נויה!", תר בין תקוות חרבות. "נו---יה!".

"בוא...".
בהה בה יותם, נתון בתוך פנסי התורקיז הבורקים, רב זוהרם.
"העיניים שלך...", ריחף בפניה.
קהה הבוהק ובפניה נותרו פיסות ים נקיות.
"נויה!", חייך, נסחף.

רחקו הבריות. "אנחנו נאלצים להפסיק את החיפושים", ירו בפניו.
יותם נותר בתבניתו. תקופה רבה רק נותר ובהה ברוח, נותן תובנתו.
'אנחנו-נאלצים-להפסיק-את החיפושים-אנחנו-נאלצים-'.
"אבל אין גופה! לא מצאתם אותה! נויה שלי לא מתה, היא חיה!",
פנה. "אולי... אולי היא פצועה, בבקשה! נויה...", ניתנה יבבתו.

"חזרת", התבונן בה, פנסיו בורקים בקרבת פיסות התורקיז,
החוברות בים, בין יתר נופיה, בין תפרי הקרח הרבים, בם נותר
ניחוחה.
"בוא...".
ריחף יותם, נתזים רפרפו בו, ונסחב יותר ויותר, תקוותו תהומית.
"לא יכולתי לחיות בלעדייך, לא יכולתי - ".
"זה בסדר...", רפו תווי פיה. רחקה נויה.
יותם התקרב.
"תהיה בסדר", נתנה, נותרת בין פינות התורקיז.
ויותם תפס בה.

בהירות תורקיז קרחית ניתנה ביקום. בן ובת יפים תיירו בתוך נתחי
תורקיז נרחבים. בני 6 נהיו, חיוך בפיותיהם, רוח קרירה נותנת בם
תקוותיה.
ריחפה נויה בחיוך קוביות קרח, וירתה נתזים. "תראה את הים הזה",
התבוננה בתקרת ביתם הנקי. "תראה כמה הוא רחב. הוא יכול לבלוע
בתוכו עולם שלם".
"אני רואה את הים הזה", רפרף יותם בפניה, בין פנסי התורקיז.
"ונולד מחדש".