היה לו הרגל מטופש כזה - לכתוב.
הוא כתב כשכאב, כתב כשרצה לפרוק, כתב בשביל עצמו.
היה לו הרגל מטופש עוד יותר - לשלוח את שכתב.
הוא שלח למושאי האהבה הנכזבת, לאנשים שפגעו.

לו רק היה משכיל להבין שהוא חי בעולם ציני ומנוכר, בעולם בו
מכתבי אהבה שייכים לבני הנוער, לא למבוגרים. הוא חי בעולם
משלו, עולם דמדומים, בו הוא לא מבוגר, אבל גם לא בן נוער.

היה זה בוקר שטוף שמש, אור ראשון נכנס מבעד לתריסים המוגפים
למחצה, השעה הייתה שבע וחצי.
הוא קם מנומנם, אבל על צידו הטוב. האור צבע את החדר בכתום של
זריחה, הוא מצמץ לרגע, "חלמתי או שזה באמת קרה?", הוא תמה.
זכרונו הטעה אותו הפעם, הוא זכר שהיא השיבה לו על המכתב ששלח
אליה, מכתב שכלל לא רצה לשלוח. הוא זכר שהיא שמחה לשמוע ממנו,
שקיוותה לשמוע עוד. הוא מיהר אל המחשב, עם קורי שינה בעיניו,
הזיז את העכבר והדליק את המסך. "מהר, מהר, תפתח כבר!", גער
במחשב. המסך נדלק, הוא חיפש את תוכנת המייל.
"אה-הא! זה לא היה חלום, היא באמת ענתה לי!", שמח.

החלק שלך בחיים שלי היה גדול מכדי להעמיד פנים שאת לא קיימת.