אתה יושב וכותב וכותב וכותב, מנסה למצוא שורה מקורית אחת.
כזאת שלא תדמה לכל שאר השורות שקראת,
שלא תזכיר את כל שאר הספרים שסגרת.
שלא תישמע כמו אמא שלך או כמו אבא שלך או כמו הדודה של השכנה
מימין שבאה לבקר כל יום חמישי בין שש לשמונה.
אתה באמת מנסה להיות מקורי וכל כך קשה לך, אז אתה מפסיק, אפילו
שבכל פעם שאתה סוגר את העט ומניח את המחברת בצד אתה מרגיש
תחושת פספוס קלה, מן טעם מר-חמוץ של החמצה, אבל אתה לא יכול
להמשיך.
ואז יום אחד אתה קם ומתיישב וכותב. וכותב וכותב וכותב. עד
שכואבת לך האצבע, עד שהדיו בעט נגמר, עד שמחשיך היום ואתה יודע
שמחר...
ולמחרת אתה ממשיך בדיוק כמו שתכננת וככה ביום הבא שאחריו ובזה
שיבוא אחריו ובזה שאחריו, עד שזה נגמר. ואתה חותם בסוף במשפט
אחד קצר- התחלתי פעם, המשכתי עכשיו, אני לא יודע מתי אסיים.
וזה שלך. הספר הראשון שלך. ארבע מאות שלושים ושלושה עמודים
מלאים בך.
ואז אתה קם ומכניס את זה למגירה שמעל האלבומים לעוד כמה
שבועות, חודשים, שנים... כי את מי זה מעניין בכלל שכתבת, ולמי
אכפת בכלל, ומי ירצה לקרוא אותך?
אתה מתייאש מעצמך מהר מדי, לפני שאפילו ניסית לפרוץ.
אתה יודע מראש שנכשלת.
עד שהיא מגיעה אליך לחדר, לא משנה כמה זמן עבר מאז שכתבת. אולי
בכלל שכחת שזה נכתב, אולי אתה מעדיף להתעלם. אתה ישן והיא
יושבת בכיסא המחשב החדש שלך, מסתכלת איך אתה זז, איך השמיכה
מלטפת לך את העור, וכשקצת נמאס לה לבהות בך היא מתחילה להסתכל
על החדר, מנסה להבין מי אתה דרך החפצים והתמונות, דרך הריחות.
היא פותחת את המגירה ומוצאת שם את הספר הישן והלא ערוך שלך
ומתחילה לקרוא. היא קוראת וקוראת וקוראת, לא שמה לב שהתעוררת,
שאתה מביט בה כבר שעה, היא קוראת וצוחקת, קוראת ובוכה. כשהיא
מסיימת וסוגרת את הדפים בחזרה בתוך המגירה היא מיישירה אליך
מבט תמה.
"איך זה שלא פרסמת את זה?" היא שואלת.
"לא העזתי", אתה עונה.
והיא שלך, ואתה שלה, ואתה יודע את זה עכשיו. ואתה סוף סוף
מאמין בעצמך. סוף סוף מעריך את עצמך.
וכשאתה מפרסם את הספר אתה יודע שהוא לא דומה לשום שורה שקראת,
ולא מזכיר את שאר הספרים  שסגרת, שהוא לא נשמע כמו אמא שלך או
כמו אבא שלך או כמו הדודה של השכנה מימין שכבר מזמן לא באה
לבקר בימי חמישי בין שש לשמונה.
אתה יודע שהוא שלך, רק שלך. כמו שהיא שלך, רק שלך.
ושאתה עצמך שלהם, רק שלהם. לא של אף אחד אחר.