אתמול עשקו את ארונותי אגודה של נמלים. ייתכן שהן עומלות שם
במרץ רב כבר מלפני אתמול, אבל עד אתמול לא הייתה לי סיבה לפתוח
את הארון. לפי מה שזכור לי, הן לא חולקות עמי בשכר דירה, וגם
לא בחשמל, למרות שארונות מטבח זה בהחלט חלק עיקרי וחשוב מהדירה
(ואם היה לי אוכל בפועל, גם הייתי עושה בארונות אלו שימוש
נרחב).
אבל אולי כל הנמלים האדמדמות הללו, הן רק תירוץ לכולי. תירוץ
לתסכול, ולכאב והן סיבה מיוחדת לפרוץ בבכי. הן מטפסות על כל
מקום, מזמזמות (האמנם?) אבל מה שהכי בא לי להתפס אליו כרגע
בקובלונותי כלפיהן, זה שהן בחבורה.
ואני לבד.
תמיד לבד.
לא מצאתי את זה שיהיה בלבד איתי.
זו אני שדפוקה, זו אני שלא מיישרת קו.

זה אפילו כבר לא גורם לדמעות. זו כבר עובדה יבשה, כמו שלט ישן
שלא טורחים לשנות. זו את שלא בסדר, ילדתי. משהו בך שרוט. לא
אשמתך, חלילה. משהו בגנים, אולי בסביבה. רוב הסיכויים שילוב של
שניהם.
זה בסדר, זה בדיוק כמו להיות עיוור. את יכולה למרר כל החיים
ולבעוט ולשרוט, את יכולה גם להזיל כמה דמעות שבא לך- אבל זה לא
ישתנה.
אז את מוכנה כבר להפסיק לקוות?

(זה פשוט יקל על כולנו, תודה רבה.
לכולנו נמאס מהקרירות שלך, ומהמשחקים, ומההצגות. -אבל אני לא
משחק.  שששש
אין טעם להתכחש.
תביטי בנמלים).