היא רצתה אהבה כמו בסרטים. היא רצתה נשיקות בגשם, חורפים של
געגועים, ריקודים באגם, נסיעות סוערות במכונית אדומה בוהקת עם
גג נפתח, ליווים חיננים עם השירים ברדיו. היא רצתה התחלה, אמצע
וסוף. היא רצתה תסריט סוחף, עם מידה שווה של דמעות וצחוק.
היא רצתה שאסחוף אותה, כך שרגלייה לא יגעו באדמה. היא רצתה
ברגע השני לפול, לכאוב. היא רצתה לומר דברים ולמחורת, כשהוילון
יפתח שוב להתחיל מחדש, לשכוח הכל.
היא רצתה שאמות ואקום לתחיה, כשברקע שירי אהבה.
לא היינו זוכים אפילו באמי, הייתה אומרת, כשהאמי זה השאריות של
האוסקר. לא היינו נכנסים למאה הגדולים של שירי האהבה ב-VHI.
אלMTV אפילו אי אפשר להתייחס.
ליום הנישואין העשירי הענקתי לה, לבסוף, את המתנה המושלמת.
ביקשתי ממנה לרדת לחניה ולהתחיל בנסיעה, לעטוף את שערה במטפחת
משנות ה-60 ולשים שפתון אדום חושני. הכנתי לה קלטת של כל
השירים הרגשניים מהסרטים הבלתי נשכחים, שתוכל להקשיב לה ברנו
הישנה המחובטת, ולהעמיד פנים. לא החסרתי שורה בתסריט, ותיזמנתי
את השירים ממש לפי התחלה, אמצע וסוף, מצב רוח לכל יום.
זו הייתה מתנת הפרידה הטובה ביותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.