אתמול נכנסתי למראה רטובה;  הזיכרונות נדבקו לי לעור. התפשטתי
מהעבר, התפשטתי מההיסטוריה. נשארתי עירומה כמו שלא הייתי
כשנולדתי. עירומה לגמרי. באתר פורנו שאיתרתי ברשת, הבחורה
מפשקת את הרגליים, כבר לא יודעים איך לפשק אותה עוד כדי להעלות
את סף הריגוש של הצופים. כי כבר זיינו אותה מכל החורים, וכבר
לא יודעים מה עוד, מה עוד לעשות איך למשוך את הדקות כבר גמרו
לה בכל הנקבים והיא מקללת כמו איזו מכשפה ימי ביניימית
שמובילים לשרפה, היא מקללת ונדפקת ובינתיים כל הצופים מאוננים
ואני מנסה להבין כאילו מה קורה כאן ואז בום נזכרתי במעטפה חומה
שנשלחה אלי פעם, קיבלו אותי למסדר. זרקתי אותה אמנם לפח אבל זו
לא בחירה התקבלת וזהו, את שם. אני מכשפה. רשמית מכשפה.  אני
מתכחשת הולכת והולכת ומתכחשת אבל אתמול בהיתי בזגוגית אקראית
וראיתי שאני עירומה, ועל הראש שבינתיים מתנדנד אל הצוואר יש
כובע שחור, זהו את מכשפה. ולכן לא פלא שהוא ערף את ראשך, להציל
את עצמו רצה. אבל אני אוהבת את הגברים שלי, אם אפשר לכנותם
גברים, פוחדים. אבל אני אוהבת למשוך את הזמן לאחור, ולו לרגע,
בדיוק כשהארשת מתחפשת . הוא לא רוצה לקרוא לזה בשמו האמיתי,
הוא לא נחלץ מהבשר. הוא לא הגיע להתנגד , והזיכרון שלו לא
מאמין. משהו מתוח נלחש אליו, משהו משתופף מאחורי הוילון. זו
היא. מכשפה צעירה.   חלש כמו ילד, קול גרירת רצונו החופשי נשמע
מרחוק . אנחנו עולים למשכב והוא מנסה להרעים בקול קטן, חוזר
שנים אחורה. כשהיה נער, נרעד. והוא קופץ אגרופים ואני רוכנת
מעליו. מושכת מדי עבורו, תמיד הסתובב עם נשים בלות ועלובות,
שלא יאיימו על מה שאפשר לכנות בלעג, גבריותו. "אנא" הוא יבקש,
אבל מאוחר,השיער סתור ופרוע. אני מופיעה בראי, עם השמלה הירוקה
המשוסעת, היפה. השיער הבהיר בגלים גלים, אודם יין עמוק. עקבים
צלולים.  אני חושבת עליו, הפנטזיה נבנית לאט בראש, אוחזת חזק
במציאות. ננעצת. הוא יבוא אלי, במוקדם או מאוחר הוא יבוא. כולו
התבוננות, גופו ללא ניע, ייתפש בחטאו.