פרק1: אליאן נעלמת

"גיל, מה קרה לך?" שאלה הדר כאשר עמדו שניהם על גדת הנהר.

"אליאן! הלוואי והייתה פשוט נעלמת!" צעק גיל בכעס.

הדר נדהמה: "למה אתה אומר את זה?! היא אחותך הקטנה!"

"איך את יודעת את זה? היא סיפרה לך? אני לא מאמין! " התעצבן.
'שוב היא עושה לי את זה!' חשב.

"היא התקשרה אלי וביקשה שאני אסלח לה, אז היא סיפרה לי שאתם
אחים. למה לא סיפרת לי קודם!" תמהה.

"כי היא מוזרה! אני מתבייש בה... ואני לא מסוגל יותר!! אני לא
רוצה לראות אותה!" צעק גיל בכל כוחו.

אליאן שמעה את המשפט האחרון. היא התחילה לבכות ונפלה על האדמה
הקשה.

"אתה צודק! הלוואי והייתי מתה!" צעקה.
עיניה הירוקות נצצו מבכי ושערה השחור נפל על פניה.

הדר הסתובבה: "אליאן!" היא צעקה, אך זה היה מאוחר מידי. היא
כבר לא הייתה שם.

"גיל! אתה... מי אתה?" נבהלה הדר.

גיל מצידו היה בהלם. "תלך אחריה!" כעסה עליו.

גיל קפץ ממקומו כמו רובוט חסר הבעה, והתחיל לרוץ אחרי אליאן.
הוא הצליח לעקוף אותה  ועצר אותה.

"אליאן..." התחיל לומר.


"לא ידעתי ש... מה עשיתי הדר? פגעתי בה, זה בטוח!" אמר גיל
בכאב שצרב את ליבו.

"צריכים למצוא אותה!" אמרה הדר. 'חייבים... זו כל כך לא
אשמתה... וגם אני פגעתי בה,' חשבה.

"בטח היא הלכה לדירה שלה..."הרהר גיל.

הם רצו שניהם לדירה של אליאן בכל המהירות שאפשרו להם רגליהם,
ונכנסו לדירה- הדלת לא הייתה נעולה והם פרצו פנימה.

הבית היה קטן אך נקי ומסודר- "אף פעם לא הייתי בדירה שלה,"
הודה גיל.

המטבח נראה נוח למרות שהיה קטן במיוחד. הסלון גם לא היה גדול.
קיר אחד שם היה צבוע בכתום, והספות נראו נוחות ויפות בצבע ורוד
בהיר שלא היה נשי מידי והתאים לצבע הקיר. בצד היה ארון קטן
ומאורך עם חפצי נוי קטנים, ושולחן קטן מעץ.

"יש לה דירה יפה." התפעל גיל.
"אליאן את כאן?" שאל ונכנס לחדר השינה.

גיל נדהם וכמעט רצה לצרוח: "הדר בואי מהר!" קרא.

הדר רצה לחדר השינה ונדהמה גם היא: כל החדר היה מלא בציורים של
כל מיני אנשים מוכרים ולא מוכרים, של חיות וחפצים, פשוט מלא
בציורים, עד כדי כך שהקירות העמוסים גרמו מעט לחץ.

חוץ מהציורים היו מיטה קטנה נפתחת, שולחן כתיבה לבן וארונית
מלאה בספרים. ספרי לימוד, ספרי קריאה ועוד.

"הי, אני מכירה את הבחור הזה, זה גבריאל מכיתה י"א 5" אמרה הדר
בהתפעלות והשתוממות.

"כולם מכירים אותו... הי אני מכיר את הבחורה הזאת... זאת לינוי
מכיתה י' 3, לא ידעתי שאליאן מציירת כל כך יפה... היא פשוט
כשרון!!" אמר גיל במין ריחוף.

"היא ציירה אותך פשוט מדהים!! אתה נראה כאן פשוט זורח, כמעט אל
אנושי!!!" נפעמה הדר.

"גם את בציור- את לפחות מלכה אם לא יותר, בציור את כל כך
מאושרת! היא ידעה לצייר את החיוך המקסים שלך." השיב גיל. "

תוכלי לעשות לי טובה קטנה? שימי לי את השרשרת של אליאן" ביקש.

גיל התחיל לחפש על השולחן משהו אך היה שם רק חומר לימודי של
ילדה בת 13 והרבה הרבה מתמטיקה.

"מה אתה מחפש?"שאלה הדר.

"רמז לאן אליאן יכלה להיעלם. לא יודע מה בדיוק, זה יכול להיות
כל דבר: פתק, ציור, משהו שמדבר על מקום מסוים... כל דבר!" גישש
גיל בין ספרי מתמטיקה לאנגלית.

'אולי ספר? יש כאן ספריה קטנה- אולי יש שם איזה רמז?' חשבה הדר
והתחילה לחפש.

"אני..." התחיל לומר גיל כשלפתע נפל על הרצפה.

"מה קרה?"הסתובבה הדר.

"נתקלתי במשהו... מעצבן." אמר והביט מטה. ליד רגלו היתה מה
שנראתה כמחברת פשוטה אלמלא נכתב על הכריכה 'יומן אישי' ו 'שייך
לאליאן בלבד'.

"אני יודע שכתוב אישי-  אבל, אולי זה הרמז שלנו?" שאל לפתע.

"השתגעת? זה פרטי, אסור לך לקרוא את זה!" התרגזה עליו הדר.

"נכון, אבל זה למטרה טובה, אליאן נעלמה ואנחנו לא יודעים לאן!"
תירץ גיל, לעצמו יותר מאשר להדר.

"יכול להיות שהיא סתם מסתובבת איפה שהוא בעיר," אמרה הדר.

"לא, כמו שאני מכיר אותה היא לא מסתובבת סתם ככה." אמר גיל
ברצינות.

"תעשה מה שאתה רוצה! אני לא קוראת ביומן של מישהו. זה לא מכובד
וזה לא יפה!" התריסה הדר ויצאה מהחדר.

גיל יצא אחריה והלך לביתו מהורהר ומבולבל.

"איפה היית? כבר מאוחר!" כעסה אמו המאמצת של גיל.

"אליאן נעלמה." אמר גיל בכובד ראש.

"טוב, היא לא מוצאת חן בעיניי, גיל, אני לא מבינה מאיפה היא
טוענת שאתם אחים, מופקרת!" כעסה מעט ואז השתדלה להראות
מודאגת.

"אימא, גם אם היא לא מוצאת חן בעינייך עשינו בדיקת דנ"א ואת
ראית שהיא צודקת. ואם לא אכפת לך אני הולך לחדר, יש לי שעורי
בית להגיש למחר." אמר בכעס עצור, ואז רץ במהירות לחדרו וטרק את
הדלת.

גיל גמר את שיעורי הבית אבל לא רצה לחזור לסלון ולדבר עם הוריו
על אליאן. הוא הביט בילקוטו וראה את היומן של אליאן מבצבץ לו.
הוא הוציא את היומן,  מתלבט.

הקול של הדר הדהד בראשו-  "זה לא מכובד להסתכל ביומן!"
'אבל מצד שני זה לטובתה, צריכים למצוא אותה' חשב.
"אתה משוגע!" שוב שמע את הדר. 'איך אדע איפה היא?' שאל את
עצמו.

לבסוף החליט - 'אני אפתח את היומן ואחזיר את אליאן הביתה!'
"די!" צעקה אליאן.



גיל הביט בה בשקט והמתין שתגיד דבר מה, אך הייתה שתיקה מעיקה
ואליאן הביטה בעיניו המחוסרות הבעה.
רק לאחר כמה רגעים  אליאן דיברה: "זה בסדר גיל, אני מבינה אותך
לחלוטין, אל תנסה להחזיר אותי בגלל ייסורי מצפון שלא יהיו לך!
אני תמיד מסתדרת בסופו של דבר - גם לבד. אני אסתדר, רק תדע
בבקשה ש... לא התכוונתי! באמת שלא...

ועכשיו תן לי ללכת, ומי יודע אולי כשאמות תבוא ללוויה שלי -
ואם לא תבוא אבין אותך. זה מגיע לי, פגעתי בך." בכתה אליאן.
היא המשיכה ללכת ואז נעצרה.

"אני יודעת שזה לא יעזור, אבל זאת מתנה שרציתי לתת לך ליום
ההולדת שלך אתמול. אני יודעת שלא תסלח לי בגלל מתנה כל כך
עלובה. כבר הכנתי אותה, אז בבקשה תקבל אותה, לא בגלל שהכנתי
אותה במשך שבוע, לא בגלל שלא ישנתי בגללה, אלא בגלל שאתה אדם
טוב לב, אז כל כך תסכים לקבל דבר כזה עלוב." התחננה אליאן
והגישה לו קופסה קטנה ומוארכת,  עטופה בעטיפה מוכספת וקשורה
בסרט אדום.

גופה וידיה רעדו כשהגישה לו את המתנה, היא נראתה חיוורת
והזיעה.

עיניו הגדולות והשחורות של גיל הביטו בקופסה הקטנה ואז באליאן
- אך היא לא הייתה שם.

"אליאן! אליאן!" צעק גיל.

כל גופו הרחב רעד כשהוא נזכר בכל הזיכרונות שהיו לו ולאליאן.
מה עשיתי? אני כל כך מטומטם!" צעק.

"אליאן! גיל! איפה אתם?" צעקה הדר כאשר היא רצה לכיוונו, נושמת
בכבדות ומתנשפת.

"אני כאן!" אמר גיל.

"איפה אליאן?" שאלה הדר, עדיין מתאוששת מהריצה.

גיל התחיל לבכות, "היא נעלמה"

"מה זה?" שאלה כשהיא מצביעה על קופסת המתנה.

"זאת מתנת יום הולדת שהיא הביאה לי לפני שנעלמה" אמר

"תפתח אותה...אולי יש בה רמז." הציעה הדר

גיל הסיר את העטיפה ואז פתח את הקופסה. היה שם פתק ובו כתוב:

"לאחי הגדול גיל יום הולדת שמח.

מקווה שתאהב את המתנה שהכנתי לך. שיהיו לך חיים מאושרים   וכל
טוב.

אחותך הקטנה אליאן."

"זה מוזר, אף פעם לא אמרתי לה את התאריך של יום ההולדת שלי,
איך היא זכרה?" הודה גיל בפני הדר.

"יש עוד משהו בקופסה" אמרה הדר והוציאה שרשרת שחורה ותליון
בצורת עיגול קטן ובצבע תואם. שמו של גיל היה רשום עליו בצבע
אדם זועק. את התליון היה ניתן לפתיחה, ובפנים היתה תמונה קטנה
של גיל.

"איך היא הכניסה תמונה כל כך קטנה?" שאלה הדר, את עצמה יותר
מאשר את גיל. "זה כל כך יפה," הוסיפה.