מתוך נקיק דק בגדר הנמוכה הציץ ראש בצבע ירוק מתכתי. בצבעים
העזים של שעת הצהריים, לא משכה נוכחותה הביישנית של הלטאה את
לבם של העוברים והשבים. שמש נעימה נתלתה במרכז שמי תכלת
אינסופיים וליטפה אנשים וחיות. ציפורים צייצו בחדות ובחדווה,
וקולותיהן התמזגו עם שאון המכוניות ברחוב הסמוך. השלג שכיסה את
ירושלים רק ימים אחדים קודם לכן הפשיר לחלוטין, ואף על פי כן
היתה נוכחותו מורגשת. היה זה דומה לשקט שאחרי הגונג. או כמו
אור המנורות המפציע לאיטו באולם הקולנוע והנך נוכח לדעת,
שהחיים הקודמים שלך חיכו לידך כל העת בנאמנות של כלב.
הלטאה, שמעולם לא היתה באולם קולנוע, (האם היה זה חרדון או
שממית?), הציצה כמוני מחוץ לביתה שבנקיק, והרגישה כיצד הדם
בעורקיה מפשיר. כדרכם של בני מינה, חיפשה גם היא חום מלטף שכל
כך הכרחי לה. תחילה הוציאה ראש, ונעצרה. אחר כך ציקצקה מעט
בלשונה. אולי היתה רעבה לאחר ימי השלג, וקיוותה שחרק חסר כוח
חיים ינחת על לשונה. מכל מקום, היא התקדמה לאט. בזהירות רבה,
צעד אחר צעד, בוחנת את תגובת הסביבה לכל התפתחות.
מבעד לענן עשן הסיגריה ראיתי אני אותה, כיצד היא מתקדמת תוך
חשש, אך גם מבלי יכולת להסתיר את הנאתה מהשמש הנעימה. עם כל
צעד חשפה עצמה יותר, תחילה רק את הראש, אך כעבור זמן קצר גם את
גופה הדק והגמיש. קפאתי על מקומי, כדי שלא לעצור את התקדמותה.
היא לא נעצרה. נדמה שמרגע לרגע הוסרו הפחדים מליבה, והיא
התמכרה לחום הנעים ולזרימת הדם הנמרצת.
תהיתי אם הלטאה תצא ממחבואה לפני שאגמור לעשן את הסיגריה.
כמנהגי, עישנתי את הסיגריה עד תומה. כל אותה העת המשכתי להביט
בלטאה. כשהאש הגיעה עד קצה הפילטר של הסיגריה, נותר רק קצהו של
הזנב בתוך הנקיק. הבטתי עוד רגע בלטאה, ועוד רגע בסיגריה.
כיביתי את הבדל והלכתי.

מה עלה בגורלה של הלטאה, אינני יודע. כשחזרתי כעבור דקות
ספורות היא כבר לא היתה שם. האם קלות דעתה עלתה לה בחייה והיא
נטרפה? אולי מעל ראשה, ממש כמוני, ארב לה עורב רעבתן? ואולי
היא דווקא מסתובבת חופשיה ברחובות ירושלים וממשיכה לתור אחר
מזלה, מנקיק לנקיק, מיום שמש אחד למשנהו. לא פגשתי עוד את
הלטאה הזו. גם אם כן, ודאי לא זיהיתי אותה. אינני ניחן ביכולת
להבחין בין לטאות, ובלאו הכי חושיי האנושיים אינם מבינים את
חיי הלטאה. כמו נפשות רבות, גם היא חלפה על פניי, ממשיכה בחייה
או במותה, ומותירה זכרון של רגע.