את נעלמת.
וכולם אומרים שאת חולה.
אי אפשר יותר, שטות שכזאתי.
כנראה ששוב נשארת בלי נשימה,
כל הסדקים האלה, וגם בלי נשמה.
והוא לא כאן בשביל לסדר את הדברים
והוא לא יביא מתנות או יגרום לדמעות וכל הבלגן הזה ייפתר
והכול... גורם רק לשתיקה...
את לא מחכה.
אז מה זה משנה שאת יודעת לדבר
אם למילים שבשירים שלך אין כוונה?
הכול מחלחל בסופו של דבר, מחלחל בתוכך.
ולדבר אי אפשר.
הכול אט אט זורם לו ומוביל לים
והכול חוזר אליי למרות שאני נעלמת לך
ואימא כבר לא תשים לב
ואבא אולי גם לא ידע
כי אין מה לדעת, במחשבות את לא חולה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.